ת"א 56228-02-13

תקציר

התיק נסוב סביב סכסוך על הסכם שכירות בין התובע, שהוא המשכיר, לבין הנתבעים, שהם החוכרים. החוכרים ביקשו לבצע בנייה נוספת על הקרקע המוחכרת והתעוררה מחלוקת לגבי אמצעי התשלום עבור הבנייה הנוספת. השאלה המרכזית הייתה האם על החוכרים לשלם דמי חכירה שנתיים מוגדלים או דמי היוון חד פעמיים. בית המשפט בחן את הסכם החכירה משנת 1971 ומצא כי סעיף 8 העניק במפורש למשכיר את הזכות להעריך מחדש את דמי החכירה השנתיים עבור בנייה נוספת ואילו סעיף 5 שלל את זכותו של המשכיר לדרוש תשלום חד פעמי עבור הסכמתו לתוספת הבנייה. בית המשפט פירש סעיפים אלה כמשלימים ולא סותרים, ובכך העדיף את זכותו של המשכיר לדמי שכירות שנתיים מוגדלים. כמו כן, דן בית המשפט בתעודת ההיוון שהשיגו החוכרים הקודמים, אשר לטענת הנתבעים פטרה אותם מתשלום אגרות נוספות בגין תוספת הבנייה. עם זאת, בית המשפט הבהיר כי התעודה אינה מעניקה זכויות בנייה בלתי מוגבלות וכי למשכיר יש זכות לדרוש דמי חכירה שנתיים מוגדלים עבור בנייה נוספת שלא נשקלה בעת ההיוון. צו חלוקה 1/02, שהיה בתוקף בעת הגשת תכנית הבניה, תמך אף הוא בזכותו של המשכיר לדרוש תשלום אגרות שנתיות מוגדלות, ובית המשפט לא מצא סיבה שלא להחיל צו זה על המקרה הנדון. בית המשפט בחן גם החלטות שונות של מועצת המקרקעין ומצא כי הן אינן סותרות את טענות המשכיר. במעבר להערכת שווי הבנייה הנוספת, קיבל בית המשפט את חוות דעת המומחה מטעם הנתבעים בנוגע לחישוב השווי למ"ר, ומצא אותה אמינה יותר מזו של התובעת. בשיטת הערכת שווי זו קבע בית המשפט את שווי הבנייה הנוספת כ-2,647,000 ₪. לאחר מכן התייחס בית המשפט לשיעור הראוי של דמי החכירה השנתיים וקיבל את טענת המשכיר כי ראוי לגבות תשלום בשיעור של 2.5% משווי הבנייה הנוספת. טיעוני הנתבעים לשיעור נמוך יותר התבססו על החלטות שלא היו רלוונטיות לתיק או שבוטלו. לבסוף, דחה בית המשפט את טענות הנתבעים בדבר הסתרת מסמכים על ידי המשכיר וקיבל את התביעה בחלקה, תוך שהוא מורה לנתבעים לשלם למשכיר דמי שכירות שנתיים מוגדלים בשיעור של 2.5% על שווי של 2,647,000 ₪ לשנים 2006-2013, בצירוף ריבית ושכר טרחה נוסף בהתאם להסכם השכירות ונהלי התובעת. כמו כן חויבו הנתבעים לכסות את הוצאות המשכיר, לרבות שכר טרחת עורך דין.