ע"א 212/89

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על אכיפת מזכר הבנות לעסקת מקרקעין. המערער ביקש לאכוף את התזכיר, שנערך בינו לבין קודמו של המשיב בתפקיד, בדבר מכירת ארבע יחידות דיור שבבעלותו של האחרון. המשיב טען כי התזכיר אינו הסכם סופי ומחייב והוא נגוע בעושק. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער, אך בית המשפט העליון קיבל את הערעור והורה על אכיפת התזכיר. בית המשפט העליון קבע כי התזכיר מהווה חוזה מחייב, למרות שנחתם בלחץ זמן ומבלי שסודרו כל הפרטים. היא עמדה בשני המבחנים לזיכרון דברים מחייב: כוונת הצדדים לכונן מערכת יחסים חוזית, וההסכמה על פרטים מהותיים בתזכיר. בית המשפט דחה גם את טענת העושק, וקבע כי הצדדים היו ביחסי אמון והמערערת שילמה סכום נכבד באופן מיידי. זאת ועוד, בית המשפט הבהיר כי ערכאת ערעור יכולה להתערב במסקנות העולות מממצאי הערכאה הנמוכה יותר. השופט ד' לוין, שכתב את פסק הדין, נתמך על ידי השופטים ש' נתניהו וי' מלץ.