ע"א 889/75

תקציר

התיק נסוב סביב הסכם שכירות לשטחי משרדים, במסגרתו המשיך השוכר לאכלס את המקום מעבר לתקופה המוסכמת. השאלה העיקרית היא קביעת דמי השכירות החייבים בגין תקופת העיסוק הבלתי מורשה. בית המשפט העליון, בפסק דינו, מבחין בין תביעה לדמי שכירות ראויים לבין תביעות לפיצויים בגין הפרת חוזה. לדברי בית המשפט, התביעה לדמי שכירות ראויים מעוגנת בדיני עשיית עושר. דמי השכירות הראויים צריכים להיות מחושבים על סמך מה שצדדים סבירים יסכימו לו במשא ומתן חופשי, אשר נקבע למעשה על ידי קביעת אחוז סביר מערך הנכס כאשר הוא פנוי. בית המשפט מותח ביקורת על גישת הערכאות הנמוכות, שהסתמכה על חוות דעת מומחה אחת שקבעה כי שיעור התשואה הסביר בגין חוזה שכירות לא מוגן הוא 7% משווי הנכס כאשר הוא פנוי. תחת זאת, בית המשפט העליון קובע כי נכסים לא מוגנים צריכים לגבות דמי שכירות גבוהים יותר, והשיעור הנזכר לעיל מתאים לשכירות מוגנת. עוד מדגיש בית המשפט כי יש להתחשב במצבו, גודלו ומיקומו של הנכס המושכר בקביעת דמי השכירות הראויים, דבר המחייב עדות מומחה אובייקטיבית. בשל היעדר ראיות כאלה, בית המשפט העליון מבטל את פסקי הדין הקודמים ומורה על משפט חוזר בבית משפט השלום, תוך שהוא מאפשר לשני הצדדים להציג את ראיותיהם בהתאם לעקרונות שהותוו בפסק הדין. ההחלטה מתקבלת ללא כל צו לגבי עלויות.