ת"א 34094-05-17

תקציר

פסק דין זה עוסק בבקשת חסינות מפני תביעת לשון הרע של עובד ציבור, ראש המועצה המקומית בית אריה, הנתבע מס' 1, ושני נתבעים נוספים, תושבי היישוב, לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. התביעה הוגשה על ידי התובע, עו"ד במקצועו, אשר טען כי הודעה ששלח הנתבע מס' 1 לתושבי היישוב בוואטסאפ, בדבר אירוע של תפיסת שלושה שוהים בלתי חוקיים, מהווה לשון הרע. מההודעה משתמע כי התובע הוזעק למקום על ידי השוהים הבלתי חוקיים וצורפה תמונה שלו עומד מאחורי דלת רכב. תחילה היה על בית המשפט לקבוע את עמדתה המחייבת של המועצה המקומית ביחס לבקשת החסינות, שכן חל שינוי בהחלטת הנהלת המועצה לעומת ההחלטה המקורית של מליאת המועצה. נקבע כי ההחלטה המקורית עומדת בעינה, כלומר המועצה המקומית תמכה בבקשת החסינות. עם זאת, נטל השכנוע הוטל על התובע להוכיח כי לא התקיימו התנאים למתן חסינות. בית המשפט בחן האם מעשיו של הנתבע עמדו בשלושת התנאים לחסינות לפי פקודת הנזיקין: ראשית, כי הנתבע הוא עובד ציבור; שנית, כי המעשה נעשה תוך מילוי חובות שלטוניות; ושלישית, כי המעשה לא נעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות של גרימת נזק. אין חולק כי התקיים התנאי הראשון. באשר לתנאי השני, מצא בית המשפט כי המטרה הדומיננטית של הודעת הנתבע הייתה ליידע את הקהילה על האירוע הביטחוני וכי הכללת המידע אודות התובע לא הייתה המטרה הדומיננטית. בכך התקיים התנאי השני לחסינות. בעברו לתנאי השלישי, פירש בית המשפט את החריג באופן צר ומצא כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי הנתבע מס' 1 פעל בכוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות של גרימת נזק. גרסתו של הנאשם כי ראה חשיבות במסירת מידע על בקשת הנהג לעורך דין ספציפי מהסדר הפשרה לא הייתה מופרכת. לפיכך, נדחתה התביעה נגד הנתבע מס' 1, והמועצה המקומית נדרשה להגיש כתב הגנה. בפסק הדין הודגש כי קביעה זו לא סיימה את ההליך, והתובע עדיין יוכל לקבל פיצוי מהמועצה המקומית אם יוכיח את טענתו.