ע"א 1501/99

תקציר

פסק הדין המדובר קשור למחלוקת על בעלות על חלקת קרקע. המערערים טענו כי אין להכריז על המנוח, שעל אדמתו נדון, כנפקד, ולפיכך יש להעביר את הקרקע לבעלותם. עם זאת, בית המשפט קבע כי גם אם הכרזתו של המנוח כנפקד הייתה שגויה, אין בה כדי לזכות את המערערים בתביעת בעלות על הקרקע. זאת משום שהקרקע נמכרה בתום לב על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים לרשות הפיתוח, לפי סעיף 17 לחוק נכסי נפקדים. הסעיף קובע כי עסקה שנעשתה בתום לב, כאשר האפוטרופוס סבר כי המקרקעין הם רכוש מוקנה, תעמוד בתוקפה, גם אם הוכח מאוחר יותר כי הנכס לא הוקנה. בית המשפט לא מצא עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט הפרוצדורלי כי תנאי סעיף 17 חלים על מקרה זה, שכן מכירת הקרקע אכן נעשתה בתום לב. יתר על כן, תום ליבו של האפוטרופוס הוא בראש ובראשונה קריטריון סובייקטיבי, ואין כל ראיה המצביעה על כך שידע או חשד כי הקרקע אינה נחשבת לנכס נפקד. מאחר שנקבע תום ליבם של הצדדים בעסקה זו, סעיף 17(א) מגן על תוקפה של המכירה, ומשכך, הערעור לתביעת בעלות במקרקעין נדחה. אין בפסק דין זה כדי לפגוע בזכאותם הפוטנציאלית של המערערים לפיצוי כספי בגין מכירת הקרקע, שלא הייתה חלק מתיק זה. מטעמים אלה מסכימים השופטים כי יש לדחות את הערעור, ולחייב את המערערים בתשלום שכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪.