רמ"ש 68222-10-18

תקציר

הערעור, שהובא בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב, מתייחס לתביעה שהגיש המשיב נגד המבקש, תאגיד זר, בדבר זכויות בבית מגורים. המשיבה טענה כי הבית נבנה ומומן על ידה ועל ידי המבקשת במהלך נישואיהם ולכן היא זכאית למחצית הזכויות בבית. הבית נרשם על שם המבקשת, דבר שלטענת המשיב נעשה באופן פורמלי ומטעמי הגנה, והמבקשת מחזיקה בבית הן עבורה והן עבור המבקש. המבקש טען כי יש לדחות את תביעת המשיב בשל חוסר סמכות, וכי יש לדון בתובענה בבית משפט זר על פי הדין הזר, שכן המבקשת היא ישות משפטית נפרדת והבית רשום רשמית על שמה. בנוסף, טען המבקש כי יש לדחות את התביעה משום שהיא אינה נופלת תחת ההוראות שיאפשרו לבית משפט ישראלי לדון בתיק. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ואישר את החלטת בית משפט קמא ליתן למשיב רשות לתבוע את המבקש בישראל. לדברי בית המשפט, טענת המשיבה אינה קנטרנית והיא הציגה גרסה ברורה של העובדות. בית המשפט הדגיש כי המשיבה אינה נדרשת, בשלב זה, להוכיח את טענותיה, וכי נטל ההוכחה מוטל על המבקשת, שעליה להציג ראיות משמעותיות לתמיכה בטענותיה. בית המשפט הסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי ישראל היא הפורום המתאים לדון בתיק, שכן הבית, העומד במרכז המחלוקת, נמצא בישראל, וניתוק הסכסוך על הבית מיתר הסכסוכים בין בני הזוג יוביל לפרידה מלאכותית ולא יעילה. זאת ועוד, ציין בית המשפט כי טענות המבקשת בדבר תניית השיפוט בהסכם הנאמנות ובהסכם הפשרה אינן רלוונטיות, שכן המבקשת לא הייתה צד להסכמים אלה. לבסוף, קבע בית המשפט כי תביעת המשיב אכן נוגעת לרכוש הנמצא בתחומי מדינת ישראל, ועל כן נתונה לבית משפט קמא סמכות לדון בתיק, והורה למבקש לשאת בהוצאות המשפט של המשיב.