ע"א 139/54

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על הקמת מבנה על נכס המשיב בהרצליה. המערערת חויבה לשלם למשיבה פיצויים שנקבעו מראש בסך 5,000 ₪ בעקבות הפרת תזכיר דברים, אשר התווה את התנאים הרחבים לפרויקט הבנייה. המערערת טענה כי התזכיר אינו חוזה מחייב מבחינה משפטית וכי הנזקים שנקבעו היו מופרזים. עם זאת, בית המשפט מצא כי הצדדים התכוונו שהמזכר יהיה הסכם מחייב וכי היעדר פרטים מסוימים אינו פוסל אותו. המשיב תבע פיצויים בסך 12,000 ₪ או לחילופין סכום קבוע מראש של 5,000 ₪ כפי שנקבע בהסכם. הראיות הראו כי הנזק שנגרם בפועל היה 1,537.139 ₪ בלבד, אך השופט פסק למשיב 5,000 ₪ בשל התביעה החלופית. המערערים טענו כי קביעת הנזק היא עונש ואין לקיימה, אך הדבר לא נאמר במפורש להגנתם, והשופט חש מחויב להסכם. בית המשפט קבע, כי טענה נגד תוקפו של עונש צריכה להיאמר בבירור בכתב ההגנה, ומשלא עשו כן המערערים, הם מחויבים בסכום שנקבע מראש. בנוסף, פירש בית המשפט את סעיף 111 לחוק סדר הדין האזרחי העות'מאני כחל על שני הצדדים, ומנע מהמשיבה לגבות סכום העולה על התניה החוזית. מאחר שהמשיבים כבר תבעו נזקים ממשיים בכתב תביעתם, ניתנה להם הזדמנות להוכיח את היקף נזקם, והעדר טענת ה"עונש" בכתב ההגנה לא פגע בהם. הערעור התקבל בחלקו, וחבותה של המערערת הופחתה לנזק הממשי שנגרם, בתוספת ריבית משפטית. פסיקת ההוצאות המקורית על ידי בית המשפט המחוזי עמדה בעינה, ולא נפסקו הוצאות נוספות בגין הערעור. ההחלטה התקבלה ב-10 בינואר 1957.