ע"א 203/72

תקציר

פסק הדין ניתן בעניינם של בני זוג שניהלו סכסוך והתדיינות בבית דין רבני. האישה הגישה תחילה תביעת מזונות לבית הדין הרבני, שהורה לבעל לשלם סכום חודשי. לאחר מכן הגיעו בני הזוג להסכם גירושין וחלוקת רכוש, שבית הדין הרבני ציין אך לא הסדיר. לאחר שההסכם נפל, האישה תבעה מזונות עד לסיום הגירושין, אך בית הדין הרבני פסק כי הבעל אינו צריך לשלם מאחר והאישה עובדת. האישה לקחה את התיק לבית משפט מחוזי שהורה לבעל לשלם מזונות זמניים. הבעל ערער על החלטה זו, וטען כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בתיק, שכן תביעת המזונות עדיין פתוחה שם. בית המשפט העליון קבע כי בית הדין הרבני אכן קיבל את ויתור האישה על תביעתה שם וסגר למעשה את התיק כאשר לא נענה לבקשת הבעל להכרעה בעניין והתיר לאישה להביא את תביעתה לבית המשפט המחוזי. דעת הרוב קבעה כי מאחר שבית הדין הרבני דחה בעבר את תביעת האישה למזונות בטענה שהיא עובדת, והנסיבות השתנו משום שהיא כבר לא עובדת, צדק בית המשפט המחוזי בבואו לדון בתביעה חדשה. דעת המיעוט חלקה על כך, וקבעה כי פסק הדין הקודם של בית הדין הרבני לא היה דחיית תביעת המזונות אלא ביטול חובת תשלום מזונות בזמן שהאישה הייתה עובדת, ולכן יש לדון בתביעה החדשה בבית הדין הרבני בהיותה המשך לסכסוך הקודם. בסופו של דבר דחה בית המשפט העליון את הערעור ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי לדון בתיק ולהורות על תשלום מזונות זמניים.