על"ע 3/74

תקציר

המקרה שלפנינו עניינו בערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בעניינו של עו"ד, ישעיהו לויט (המערער), שהורשע בפגיעה בכבוד מקצועו ובהתנהגות בלתי הולמת כמשפטן. האישומים נגדו נבעו מתלונתה על אונס מצד צעירה (המתלוננת) והנסיבות שסבבו את תצהירה לאחר מכן. בית הדין המשמעתי המחוזי זיכה את המערער, אך בית הדין הארצי למשמעת הפך את ההחלטה והרשיע אותו. עם זאת, בית המשפט העליון, בהחלטה פה אחד, קיבל את ערעורו של המערער, דחה את פסק דינו של בית הדין הארצי למשמעת ודחה את ערעור היועץ המשפטי לממשלה. בית המשפט העליון קבע כי בית הדין הארצי למשמעת שגה בהערכת מהימנותם של עדים והתעלם מהספקות בדבר אשמתו של המערער שהביע בית המשפט המחוזי. בית המשפט הדגיש כי התרשמות חיובית מעדותו של עד אינה מעידה בהכרח על אשמה וכי הערכת הראיות היא באחריות בית המשפט ששמע את העדים. תוך הכרה בכך שהליך משמעתי אינו דורש הוכחה מעבר לספק סביר, הדגיש בית הדין כי כאשר מדובר במעשה מרמה או קלון, על הראיה להיות משמעותית יותר מזו המספיקה במשפט אזרחי. כמו כן, בית הדין בחן את גרסתו של המערער לאירועים והגיע למסקנה כי אם גרסתו הייתה מדויקת, הרי שלא עבר כל עבירת משמעת. לטענת המערער, הוא הציע למתלוננת לעזוב את משרדו אם תרגיש לחץ, ובחירתה להישאר ולחתום על התצהיר אינה מהווה עבירה. בית הדין מצא כי ייתכן שעורך דין אחר היה מטפל בסיטואציה אחרת, אך מעשיו של המערער, כפי שתוארו על ידו, לא היוו עבירת משמעת. בנוסף, השופט ויתקון הביע אי נוחות מהנוהג של אנשים לחתום על תצהירים הסותרים את הודעותיהם הקודמות במשטרה, תוך הכרה בפוטנציאל הכפייה ובקושי לברר את האמת. עם זאת, השופט הדגיש גם כי התנהגות זו, גם אם היא מיואשת, אינה מהווה את עבירת המשמעת בה הואשם המערער.