ע"ז 52816-10-10

תקציר

פסק הדין דן בכשירותו של אדם שנפטר, המכונה המנוח, ביחס לצוואה שערך. היו עדים רבים שהובאו על ידי שני הצדדים כדי לתמוך בטענותיהם בדבר כשירותו של המנוח. המבקשים, שהיו הנהנים מהצוואה, טענו כי המנוח היה כשיר, ואילו המתנגד, שהודר מהצוואה, טען ההפך. סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי צוואה שנערכה על ידי יחיד ש"לא יכול היה להבחין בטיבה של צוואה" אינה תקפה. הפסיקה קובעת כי על מנת שצוואה תיחשב כתקפה, על המצווה להבין כי הוא עורך צוואה, להיות מודע לרכושו וליורשיו, ולהבין את השלכות הצוואה. המסמכים הרפואיים שהוצגו לבית המשפט הראו כי המנוח סבל מבעיות קוגניטיביות וסבל מדמנציה. חוות דעת המומחה תמכה ברעיון כי המנוח לא היה כשיר לערוך את הצוואה, למרות טענות המבקשים להיפך, בהתבסס על יחסיהם עם המנוח בעת עריכת הצוואה. לחוות הדעת של המומחה, שהתבססה על תיעוד רפואי רב, ניתן משקל רב יותר מעדויות הדיוטות. בנוסף, העובדה שהמנוח לא היה מודע לעובדות מרכזיות לגבי יורשיו, כפי שצוין בדו"חות העובדת הסוציאלית, מטילה ספק בהבנתו ובשיקול דעתו. המבקשים חויבו לשלם את הוצאות המשפט של היריב ואת שכר טרחת עורך הדין. ככלל, נקבע כי המתנגד הצליח להוכיח את חוסר כשירותו של המנוח, וההתנגדות לצוואה התקבלה. הירושה תחולק בהתאם לחוק, ובא כוח היריב יציג צו ירושה לחתימה.