בש"פ 8644/17

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לסכסוך נישואין בין תובעת לנתבעת שנישאו בשנת 1979. בשל סירובו של הנתבע לתת גט לתובע, מתנהל התיק בבית הדין הרבני האזורי חיפה מאז פרידתם בשנת 2006. בית הדין הרבני פסק באופן עקבי לטובת התובע, והורה לנתבעת להתגרש ממנו. עם זאת, הנתבע התעלם שוב ושוב מהחלטות אלה. כתוצאה מכך, ניסה בית המשפט לאכוף את פסיקותיו בשיטות שונות, לרבות התחייבויות כספיות. ההחלטה האחרונה, נשוא סיכום זה, מתמקדת בבחירתו של בית הדין הרבני להטיל קנס שבועי על הנתבעת כאמצעי לחייבה לתת גט לתובע. על פי פסק הדין, בית הדין התייחס תחילה לחוק בתי הדין הדתיים, העוסק בכפיית ציות ודרכי דיון, ולחוק בתי הדין הרבניים, העוסק בביצוע פסקי דין לגירושין. בית המשפט בחר בגישה הראשונה, וסבר שהיא מתאימה יותר במקרה זה, למרות זמינותה של האפשרות השנייה. לאחר בדיקה הופעלה הסמכות לפי חוק חובת ציות לבטל את הקנס שהוטל על הנאשם. פסק הדין מדגיש כי היה על בית הדין הרבני למצות את האמצעים הפחות חמורים הקיימים על פי חוק בתי הדין הרבניים בטרם יפנה לפעולה דרסטית יותר של עיצומים כספיים. פסק הדין במקרה קודם, Felony v. בית הדין הרבני הגדול, תומך בגישה זו. על פי תקדים זה, על בית המשפט לנסות תחילה לאכוף את החלטותיו בכלים הקבועים בחוק בתי הדין הרבניים בטרם יפנה לחוק חובת ציות. לפיכך, ההחלטה להטיל קנס על הנאשם אינה תקפה. על בית הדין הרבני לבחון ולמצות תחילה אמצעים אחרים העומדים לרשותו על פי חוק בתי הדין הרבניים בטרם ישקול את חוק חובת הציות כמוצא אחרון. פסק דין זה מדגיש את חשיבותה של גישה הדרגתית לאכיפה ואת ההעדפה לשיטות פחות נוקשות לפני פנייה לצווי ביזיון או התחייבויות כספיות.