ע"א 220/84

תקציר

הערעור במקרה זה עוסק בסכסוך בין בעלי בתים משותפים בנוגע לבנייה בלתי מורשית ברכוש משותף על ידי המערערים, אשר הוביל לצו הריסה שהוציא המפקח על רישום המקרקעין. בית המשפט אישר את החלטת המפקח, והסכים כי בנייה כזו פוגעת בזכויות הקניין הקיבוצי של כל בעלי הדירות ולכן מחייבת את הסכמתם המפורשת. בית המשפט מצא כי המערערים אינם יכולים לבסס טענות בדבר הסכמה מכללא או הגנת התיישנות, שכן הראיות העדיפו את לוח הזמנים של המשיבים לבנייה שהתרחשה בשנת 1967, הרבה בתוך תקופת ההתיישנות להגשת התביעה בשנת 1981. בית המשפט גם דחה את הסתמכותם של המערערים על השיהוי, וציין כי שיהוי לבדו, בהיעדר התיישנות פקיעה, אינו פוסל את טענת המשיבים. כמו כן, נדונה בקשתם הנגדית של המשיבים כנגד שכר טרחת עורך הדין הנמוך שנפסק, כאשר בית המשפט הגדיל את הסכום כך שיתאים לתעריף המינימום, בהתחשב במורכבות המשפט ובמאמציו. בית המשפט הדגיש כי פסיקת הוצאות משפטיות צריכה למנוע קיפוח כספי לצד השולט. בסופו של דבר, פסק הדין המפקח אושר, ההוצאות חושבו מחדש למען ההגינות, והמערערים חויבו לשלם את הוצאות המשפט הנוספות של המשיבים. ההחלטה התקבלה פה אחד על ידי השופטים, וחיזקה את העמדה המשפטית בנושא זכויות קניין והוגנות פרוצדורלית בסכסוכי בתים משותפים.