ד"מ 38912-02-19

תקציר

בית המשפט מקבל את תביעת התובע באופן חלקי. ראשית, התביעה כנגד הנתבעת תקפה שכן אין הסכם פשרה בין הצדדים וצו ההרחבה בתחום היבוא, היצוא והסחר הסיטונאי אינו חל במקרה זה. לפיכך, הנתבעת חויבה לשלם לתובע סך של 2,000 ₪ בגין אי מסירת הודעה בכתב לעובד בתוך 30 יום מתחילת העסקתו, כנדרש בחוק. זאת, משום שהנתבעת לא הביאה ראיות מספיקות לכך שסיפקה לתובעת הסכם העסקה, ונטל ההוכחה מוטל על הנתבעת בשל היעדר הודעה בכתב. עם זאת, השופטת לא מצאה הצדקה בתביעת התובעת להפרשי חופשה שנתית, שכן חישובי הנתבעת תאמו את הנתונים בתלושי השכר. תביעת התובעת להפרשות להפקדת עובדים זרים התקבלה, והנתבע חויב לשלם 3,952.50 ₪ לפיקדון או ישירות לתובע אם קיימים קשיים מעשיים בביצוע ההפקדה. סכום זה יצבור הפרשי הצמדה וריבית החל מה-15 במאי 2018. בית המשפט גם הורה לנתבעת לשאת בהוצאות התובע, לרבות שכ"ט עורך דין, בסך 1,500 שקל, אשר יצטברו גם הפרשי הצמדה וריבית אם לא ישולמו בתוך 30 יום. מנגד, דחתה השופטת מספר חלקים מתביעת התובע. התביעה לפיצוייה של הלנה נדחתה על ידי התובע. בקשת הנתבעת לניכוי של 2,000 ₪ עבור ארוחות ושעות הפסקה נדחתה מחוסר ראיות ומשום שההטבות הפכו לחלק מתנאי העבודה המוסכמים של התובעת. בנוסף, תביעתה של התובעת להודעה מוקדמת ולפיצויים בגין פיטורים ללא שימוע לא צלחה, שכן מהראיות עולה כי התובעת המשיכה לעבוד ברציפות אצל מעסיק אחר, ובכך הגשימה את מטרת ההודעה המוקדמת. השופטת התייחסה גם לתביעת התובע לצו ההרחבה, הפרשי חופשה שנתית, דמי חגים, דמי מחלה ותביעות קיזוז, שיוחסו לגוף אחר ולכן לא נדונו.