ת"א 29802-01-17

תקציר

התובעת, שייצגה את מדינת ישראל, תבעה את הנתבעים לתשלום היטלי הפקת מים שהוטלו על הנתבעת הראשונה, חברת הדרן, שבבעלותה באר מים והפיקה וסיפקה מים לצרכנים ללא רישיון. התביעה הסתכמה ב-87 מיליון שקל והתייחסה לשנים 1999-2014. התובע טען כי הנתבעים הבריחו את תמורת הבאר לחברות אחרות שבשליטתם על מנת להתחמק מתשלום היטלי ההפקה. הנתבע הראשון הוגדר כ"נתבע פורמאלי" ולא התבקש נגדו סעד כספי, שכן חובו חולט והועבר לגבייה. יתר הנתבעים היו בעלי מניות ודירקטורים בחברת הדרן ששלטו לכאורה בחברות האחרות. בית המשפט קבע כי התובעת לא הוכיחה כי הודעות היטלי ההפקה נשלחו להדרן כנדרש בחוק. בנוסף, נדחתה התביעה בדבר החובות לשנים 2000-2010, שכן התובעת לא הוכיחה כי בשנים אלה הועברו תמורת הבאר לנתבעים האחרים או כי הם היו מעורבים בניהול הבאר. הטענה לגבי השנים 2011-2014 התקבלה בחלקה. בית המשפט קבע כי התובעת לא הוכיחה כי הנתבעים פעלו במרמה, אלא הוכיחה כי פעלו בחוסר תום לב כאשר לא הודיעו לרשויות כי הבאר מופעלת באמצעות חברות אחרות. לפיכך, החברות שהפיקו ומכרו את המים בשנים אלה - הדרן 10, האדון והברון - נדרשו לשלם לתובעת את הרווח הנקי שהרוויחו מפעילות הבאר ואת הסכומים שרשמו כהוצאות בגין היטלי הפקה שלא שולמו, בסך של כ-4.4 מיליון ₪. עוד הוכח כי הנתבעים השני והשלישי, איהאב וד"ר מנסור, קיבלו באופן אישי כ-1.2 מיליון ₪ מהחברות, והם חויבו לשלם סכומים אלה לתובע. בית המשפט קיבל את טענת הנתבעים כי התובעת עיקלה כ-1.8 מיליון ₪ מהתאגיד שסיפק את המים, שהיו כספים שיועדו לברון ולאדון, ועל כן יש לקזז סכומים אלה כנגד חובותיהן של שתי החברות הללו לתובע. לבסוף, בית המשפט לא פסק הוצאות למי מהצדדים, לאור הנסיבות המיוחדות והחריגות של המקרה.