בג"צ 2324/91

תקציר

פסק הדין עוסק בעתירה שעניינה התנגדויות לתוכנית פיתוח הקשורה לנהר הירדן, תוך התמקדות בשתי טענות עיקריות: מעמדם המשפטי של העותרים והעיכוב בהגשת העתירה. העותרים, בהיעדר עילה חוקית להתנגדות לפי החוקים הרלוונטיים, לא פנו לגופי התכנון או לשר הפנים להשתתף או להתנגד להליכים בשלבים מוקדמים יותר. לפיכך נדחתה עתירתם בשל חוסר מעמדם והשיהוי המשמעותי מאז החל הליך אישור התכנית בשנת 1988 והעבודות בוצעו באופן נרחב עד שנת 1991. עוד העלתה העתירה שאלות משפטיות בנוגע להחלטות המועצה הארצית, ובפרט בנוגע להקמת תחנת כוח בהתאם לתוכנית מתאר ארצית שנטענה כבלתי נדרשת בשל היעדר תכנית מתאר כללית מאושרת. בנוסף, הטענה בדבר תסקיר ההשפעה הנדרש על הסביבה הוגדרה כמופרכת מאחר שנערכו ונקבעו תסקירים ותנאים נדרשים על ידי הגורמים המעורבים כגון הוועדה המחוזית וגופים סביבתיים שונים. הודגש כי התקיים דיון נרחב בין ארגונים ארציים ומקומיים רבים, תוך הקפדה על בחינה מקיפה של כלל ההיבטים הרלוונטיים, לרבות השפעות סביבתיות. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי ההחלטה לאשר את התכנית אינה חורגת מפעולה מינהלית סבירה, והדגיש כי התערבות תהיה מוצדקת רק אם החלטות חורגות ממתחם הסבירות. מעורבות מומחים ורשויות התכנון נתנה תוקף לתהליך קבלת ההחלטות, והובילה לדחיית העתירה. בית המשפט הדגיש את חשיבות הפיקוח השוטף להבטחת הגנת הסביבה ועמידה בתנאים שנקבעו. פסק דינה של השופטת אור, אליו הצטרפו השופטים ברק ונתניהו, הביא לדחיית העתירה, תוך פסיקת הוצאות נגד העותרים.