ערר 1997-02-31

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של ההחלטה, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים: **א. דחיית הבקשה להארכת מועד להגשת ערר – עקרונות משפטיים:** 1. **סמכות יו"ר ועדת הערר להאריך מועדים:** ההחלטה מבססת את סמכותו של יו"ר ועדת הערר להאריך מועדים להגשת ערר על פסיקה קיימת, לרבות עת"מ 7002-03-16 (ועדה מקומית לתכנון ובניה חבל מודיעין נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז). סמכות זו מרחיבה את ההלכה שנקבעה בעניין אגא וכט, אשר עסקה במקור בהארכת מועד להגשת ערר על החלטת שמאי מכריע, אך הורחבה תחולתה גם לוועדות ערר לענייני רישוי. 2. **מבחנים להארכת מועד (על בסיס עניין אגא וכט):** ההחלטה מאמצת את המבחנים שנקבעו בעניין אגא וכט, אשר מחמירים את הגישה המסורתית שדרשה "טעמים מיוחדים שירשמו". המבחן המקל יותר שנקבע הוא כי על יו"ר ועדת הערר להשתכנע בקיומה של "סיבה סבירה" להגשת הערר באיחור, או "טעם אשר בגינו מוצדק לאפשר את הגשת הערר למרות האיחור". הושם דגש על כך שאין מדובר בהליך אוטומטי, ועל יו"ר הוועדה לשקול האם טעמי המבקש מצדיקים דחיית האינטרס של הצד השני והציבור בסופיות הדיון. נקבע כי לא כל טעם יספיק, אלא טעם "סביר בלבד ובעל משקל משמעותי, אשר יצדיק סטייה מן המועדים המפורשים בחוק". 3. **יישום המבחנים – גורמים שנלקחו בחשבון:** ההחלטה מפרטת את הגורמים שנלקחים בחשבון ביישום המבחנים, בהתאם לפסיקה (לרבות עת"מ 2497-05-17 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ועדת ערר לתכנון ובניה מחוז צפון): * **מידת האיחור:** בענייננו, מדובר באיחור של כ-8 חודשים, איחור משמעותי ביותר. * **טעמי האיחור:** המבקש לא סיפק כל טענה, נימוק או הסבר משכנע לאיחור. * **הסתמכות הצדדים ושינוי מצב:** אף שלא נדונו באופן ישיר, איחור כה משמעותי מעלה חשש לאינטרס הציבורי בסופיות הדיון. 4. **היבטים של סדרי דין וסופיות הדיון:** ההחלטה מדגישה כי אף שסדרי הדין אינם "מיטת סדום" ויש לשאוף לעשיית צדק, יש להם תכליות חשובות, ובראשן קביעת מסגרת זמנים לסופיות הדיון. סטייה מסדרי הדין, במיוחד כאשר מדובר במועדים הקבועים בחוק, עלולה לפגוע במטרה זו. הדבר מבוסס על פסיקות שונות, לרבות ע"א 189/66 ששון נ' קדמה בע"מ ורע"א 4038/09 ברונשטיין נ' ד"ר בלינדר ג'ורג'. **ב. דחיית הערר לגופו – עקרונות משפטיים וחידושים:** 1. **החלטה מנהלית אינה מקימה זכות ערר:** ההחלטה מאמצת את העיקרון כי החלטה מנהלית של מנהל אגף רישוי בנייה לסגירת תיק הבקשה אינה מהווה החלטה המקימה זכות ערר בפני ועדת הערר. עיקרון זה מחזק את ההבחנה בין החלטות הניתנות על בסיס שיקול דעת מנהלי גרידא לבין החלטות מהותיות הנתונות לערעור. (מבוסס על החלטת הח"מ בבל"מ (י-ם) 1028/20). 2. **מחלוקות קנייניות וסמכות מוסדות התכנון:** * **הכלל:** הכרעה בשאלה קניינית או מחלוקת חוזית אינה בסמכות מוסדות התכנון. * **הנגזרת:** במקרה של זכות קניין, אף אם קיימת מחלוקת לגביה, מוסד התכנון ידון בבקשה להיתר מבלי להכריע במחלוקת. * **החריג (חידוש והרחבה):** על מנת להימנע מדיוני סרק, מוסד התכנון רשאי לבחון את ה"תימוכין הקנייניים" לבקשה. בהיעדר תימוכין כאלו, רשאי (אך לא חייב) שלא לדון בבקשה. מונח זה פורש כדרישה להראות "אפשרות קניינית סבירה" לביצוע המבוקש. * **"בלוק חוסם" קנייני:** ההחלטה מרחיבה ומבהירה כי במקרים בהם קיים "בלוק חוסם" במישור הקנייני, דהיינו, האפשרות הקניינית לבצע את הבקשה אינה סבירה או קלושה, רשאי מוסד התכנון שלא לדון בבקשה לגופה (בהתבסס על ערר 1093/19). 3. **החלת העקרונות על המקרה הנדון:** * הבקשה להיתר כללה הכשרת בניה בחלק השייך למתנגד על פי הסכם שיתוף. * המבקש לא הכחיש את קיום הסכם השיתוף ותוכנו. * נקבע כי במקרה זה אין מדובר במחלוקת קניינית גרידא, אלא בחשש ממשי להעדר תימוכין קנייניים של מבקש ההיתר למימוש מלוא הזכויות המבוקשות. * הבקשה נעדרת היתכנות תכנונית בשל חוסר בתימוכין קנייניים, כפי שנקבע גם בערר אלגואד. 4. **היעדר חובה להפנות לערכאה משפטית:** ההחלטה מבהירה כי גם כאשר מוסד התכנון מפעיל את שיקול דעתו ואינו דן בבקשה בהיעדר תימוכין קנייניים, אין עליו חובה להפנות את הצדדים לערכאה משפטית. **ג. סיכום והשלכות:** * **חיזוק מעמד סופיות הדיון:** ההחלטה מדגישה את חשיבות קיום מועדים להגשת עררים, גם בהליכים מנהליים, על מנת להבטיח יציבות וסופיות. * **פרשנות מרחיבה של "תימוכין קנייניים":** הרחבת הגישה המאפשרת למוסדות התכנון לבחון את התימוכין הקנייניים, ואף לדחות בקשות להיתר בהיעדרם, במיוחד כאשר מדובר ב"בלוק חוסם" קנייני. * **הבחנה בין סוגי החלטות:** חיזוק ההבחנה בין החלטות מנהליות (שאינן ניתנות לערר) לבין החלטות מהותיות. * **הסתמכות על תקדימים:** ההחלטה עושה שימוש נרחב בתקדימים קיימים, הן של ועדות ערר והן של בתי משפט לעניינים מנהליים, לצורך ביסוס הנמקותיה. בסך הכל, ההחלטה מציגה גישה מחושבת ומבוססת על עקרונות משפטיים מושרשים, תוך יישום מוקפד של הפסיקה הרלוונטית. היא מדגישה את הצורך באיזון בין זכות הערר לבין הצורך בסופיות הדיון, וכן את תפקידם המוגבל של מוסדות התכנון בהתמודדות עם מחלוקות קנייניות.