רע"ב 4024/12

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לבקשת רשות ערעור על עתירת אסיר המערערת על חישוב הימים שנותרו לריצוי עונשו לאחר סיום עבודות השירות. בית משפט קמא הסתמך בעבר על פרשנותו לתקנה 14(א) לתקנות העונשין, המתווה כיצד יש לחשב את יתרת ימי המאסר למי ששירותו הופסק. עם זאת, שופטי ערכאת הערעור סברו כי פרשנותו של בית משפט קמא אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק ותכליתו. לטענתם, יש להחיל במקרים אלה את "שיטת הצפיפות", הקבועה בסעיף 51ז(ד) לחוק העונשין. שיטה זו כוללת הצבת ימי השירות בעבודות שירות בלוח השנה תוך התחשבות בימי מנוחה, ודילוג על ימי שישי ושבת. התוצאה היא מספר הימים שנותרו בגזר הדין. בשיטה זו חישבו השופטים כי נותרו למשיב בתיק 39 ימים לריצוי עונשו. השופט עמית, שכתב את פסק הדין, המחיש את הבעייתיות בפרשנותו של בית משפט קמא באמצעות דוגמה. על פי שיטתו של בית משפט קמא, אדם שריצה 10 ימי עבודות שירות במשך 10 שבועות, סופו לזקוף לזכותו 30 יום, וזו תוצאה בלתי סבירה. השופטת הציעה כי המשיב במקרה זה ירצה את יתרת 39 הימים שנגזרו עליו במאסר, החל מיום 1.7.2013. שני השופטים הנותרים, ש' ג'ובראן וא' שוהם, הסכימו עם החלטתו של השופט עמית ונתנו את הסכמתם. פסק דין זה ניתן ביום 16.6.2013.