דב"ע לא/2 - 3

תקציר

בית המשפט ידון תחילה בערעור שכנגד בעניין פיצויי הפיטורים. החלטת בית הדין האזורי כי תנאי עבודתה של המשיבה לא הורעו הייתה מוצדקת, ועל כן המשיבה אינה זכאית לפיצויי פיטורים כלשהם. בית הדין מסכים עם קביעת בית הדין כי לא כל השעות הנוספות ששהה המשיב במקום העבודה היו שעות עבודה פנויות, ולפיכך הערעור שכנגד נדחה. באשר לפדיון החופשה, המערערת לא טענה כי המשיב אינו יכול לתבוע את דמי הפדיון. בית הדין קבע בעבר כי באחריות המעסיק לתת לעובד חופשה שנתית, ואין לראות בעובר כמי שצבר חופשה שלא כדין או איבד את זכותו לחופשה שנתית בשתיקה. החלטת בית הדין לפסוק למשיב 1,248 ל"י לפדיון חופשה, בשיעור של 16 ל"י ליום למשך 78 ימים, מבוססת על חוק חופשה שנתית. המערער מעלה שלוש טענות כנגד זה: יש לראות את שנות עבודתו של המשיב לפני החלת הדין הישראלי כשנות עבודתו הראשונות ועל כן הוא זכאי ל-14 ימי חופשה בשנה בלבד; השכר היומי המשמש לחישובים צריך לא לכלול את דמי השירות של 2 L.I. כפי שהוא שולם על ידי המלצרים ולא על ידי המעסיק; ושגה בית הדין בכך שהעניק למשיב סכום הגבוה ממה שביקש. בית המשפט מסכים עם טענתו הראשונה של המערער. יש לבחון את שנות עבודתו של המשיב לפני יוני 1967 בנפרד משנות שירותו המאוחרות, כדי להימנע מהטלת נטל כלכלי כבד על המעביד, ולחשב את פדיון החופשה ב-14 ימי חופשה בשנה. לכן, הסכום לתשלום הוא 518 l.i. בית הדין מקבל את טענתה השנייה של המערערת בדבר דמי השירות, שלא שולמו על ידי המעסיק ואין לכלול אותם בשכר לצורך דמי חופשה. מכיוון שהסכום הנכון לתשלום מחושב כעת ב- 518 l.i., הארגומנט השלישי מיושן. בית המשפט מבטל את פיצוי הלנה לחלוטין, שכן אי תשלום פדיון החופשה נבע מטעות כנה מצד המערערת. עם זאת, המערערת תשלם להלנה פיצויים בשיעור של 5% עבור השבוע הראשון ו-10% עבור כל שבוע עוקב אם לא תשלם למשיב סך של 518 ל"י בתוך שבעה ימים מיום קבלת ההודעה על פסק הדין. המערערת חייבת גם בתשלום בגין שעות נוספות של המשיב. למרות שהמשיב שהה במקום העבודה מחוץ לשעות העבודה הרגילות, הוא עשה זאת בעיקר מטעמי נוחותו, ולא היה פרק זמן מוגדר בכל יום או שבוע שבו היה זמין לעבודה. לפיכך, קביעת בית הדין האזורי כי מחצית מהשהות במקום העבודה מהווה עבודה בשעות נוספות הייתה שגויה. סיכומו של דבר, הערעור מתקבל בחלקו. סכום פסק הדין מופחת ל-518 ל"י, והמערערת מצווה לשלם להלנה פיצויים כמפורט לעיל. בית הדין אינו מצווה על צד כלשהו לשאת בהוצאות המשפט של הצד השני, אך המערער ישלם לבית הדין אגרה של 100 ל"י עבור הערעור הנדחה, והמשיב ישלם לבית הדין 24.50 ל"י עבור הערעור שכנגד שנדחה. פסק דין זה ניתן היום, 5 בספטמבר 1971.