בש"א 4691/91

תקציר

במקרה זה דן בית המשפט העליון בערעור שעסק בסוגיה פרוצדורלית מורכבת הקשורה לערעורים שכנגד בתיק נזיקי. בתחילה קיבל בית המשפט המחוזי תביעת נזיקין שהגיש המשיב נגד המערערים, ופסק פיצויים בגין תביעות המבוססות על רשלנות ותקיפה שלא כדין. המשיב ערער על סכום הפיצוי, ואילו המערערים הגישו ערעור נגדי על אחריותם בנזיקין ועל היעדר חובת המשיב לשאת בהוצאות. בית המשפט העליון נדרש לבחון האם ערעור שכזה תקף מבחינה פרוצדורלית, שכן הוא לא התייחס במישרין לסוגיית הפיצויים שהועלתה בערעור העיקרי של המשיב. בית המשפט בחן מסלולים פרוצדורליים שונים העומדים לרשות המשיבים המבקשים לקבל פסקי דין בערעור, לרבות ערעורים רגילים, ערעורים שכנגד, ומצבים בהם אין צורך בערעור. בית המשפט בחן האם הדיונים על אחריות ופיצויים בתביעות נזיקין שלובים זה בזה במהותם, ומאפשר למערערים להטיל ספק בחבות בערעורים שכנגד, גם אם הערעור העיקרי מתמקד בפיצויים בלבד. בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי עוולת הרשלנות יוצרת קשר מהותי מספיק בין סוגיות האחריות והפיצוי כדי להצדיק את הערעור שכנגד. הוא הדגיש נימוקי מדיניות המדגישים את הצדק שבמתן אפשרות לצדדים שלא ערערו בתחילה להמשיך לערער על החבות לאור ערעור על פיצויים. בסופו של דבר, בית המשפט העליון הותיר את הערעור שכנגד על כנו, והכיר בכך שיסודות פרוצדורליים ומהותיים שלובים אלה מצדיקים הכרעה כזו.