ע"א 166/81

תקציר

בית המשפט העליון אישר פסיקה של ערכאה נמוכה יותר, שאפשרה אימוץ של ילדה צעירה, דגנית, ללא הסכמת הוריה הביולוגיים. בית המשפט מצא כי הוריה של דגנית כשלו כדבר שבשגרה במילוי חובותיהם כלפיה, תוך הזנחת צרכיה הנפשיים והפיזיים. השופטים היו תמימי דעים בהחלטתם, והכירו בחומרת המקרה ובחוסר יכולתם של ההורים לספק בית יציב. בפסק הדין הודגש כי חוק האימוץ נועד להגן על טובת הילד, ובמקרה זה צרכיה של דגנית לבית יציב ואוהב לא סופקו על ידי הוריה הטבעיים. השופט שינבאום הדגיש כי החוק אינו מעניש את ההורים אלא נועד להציל ילדים במצוקה. השופט נתניהו הוסיף כי חוסר היכולת של ההורים ולא נכונותם לטפל בדגנית אינו פוטר אותם מאחריות. כמו כן, בית המשפט מתח ביקורת על רשויות הרווחה ששמו את דגנית אצל משפחת אומנה בזמן שהערעור היה תלוי ועומד, ויצרו מצב שהעדיף את משפחת האומנה. השופטים הכירו בהצעה לשבץ את דגנית עם אחותה אילנה, אך הביעו חשש מהסיכונים ואי הוודאות הפוטנציאליים הכרוכים בכך. בסופו של דבר, בית המשפט העליון הסכים כי טובתה של דגנית היא להישאר עם משפחת האומנה שגילתה מסירות וחום, והעניקה לה תחושת שייכות ויציבות. ההחלטה התקבלה מתוך הבנה שכל עיכוב נוסף עלול לפגוע בהתפתחותה הנפשית של דגנית וכי עקירתה מסביבה יציבה זו עלולה להזיק.