ת"א 2232-12-11

תקציר

התובעת, חברת בנייה, תבעה את הנתבעים לפיצוי כספי בסך 3,646,315 ₪ בגין פרויקט בנייה כושל בשדה בוקר. הנתבעים כללו את החברות המעורבות בפרויקט ואת בעלי המניות שלהן. התובע טען להפרת חוזה, רשלנות, מצג כוזב ועשיית עושר ולא במשפט, וכן ביקש להטיל אחריות על האנשים העומדים מאחורי החברות. התובעת ביקשה עיקול זמני של נכסי הנתבעים, אשר בית המשפט נעתר באופן חלקי, תוך הטלת עיקול במעמד צד אחד על נכסיהם של שלושה נתבעים, לרבות קיבוץ שדה בוקר (המשיב מס' 3). הקיבוץ הגיש בקשה להסרת צו העיקול, בטענה כי התובע לא הציג ראיות מהימנות לקיומה של עילת תביעה נגדו. בית המשפט הסכים וקבע כי טענות התובע נגד הקיבוץ התבססו על השערות וציפיות ולא על ראיות עובדתיות. התובע לא ביסס קשר חוזי או התחייבויות ישירות בינו לבין עצמו, וגם הטענות בדבר מרמה ומצג שווא לא יוחסו ישירות לקיבוץ. יתר על כן, התובעת שחררה את הקיבוץ מכל אחריות במסמך משנת 2010. בית המשפט הגיע למסקנה כי צו העיקול הזמני נגד הקיבוץ אינו מוצדק, שכן התובע לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש לראיות לכאורה ולא הוכיח כל חשש שהקיבוץ יבריח נכסים או לא יקיים פסק דין עתידי. לפיכך הוסר הצו, והתובע חויב לשלם לקיבוץ הוצאות בסך 7,500 ₪. פסקי הדין של הנתבעים האחרים נדחו עד להגשת בקשות נוספות מצד התובע.