פש"ר 14488-12-16

תקציר

בפסק דין זה נדונו בני זוג שהיו בעלי דירה ולאחר מכן התגרשו. הדירה נרשמה על שם שני בני הזוג, אך על פי הסכם הממון עליו חתמו, הבעל היה אמור להיות הבעלים של החלק הגדול יותר, שכן רוב המימון הגיע ממנו. לאחר פרידתם ויתרה האישה על זכויותיה בדירה בסכום הנמוך משווי השוק שלה, ככל הנראה כתוצאה מרצונה להתגרש במהירות. פעולה זו הוגדרה כאסורה לכאורה משום שהיא נראתה כניסיון להבריח נכסים, מה גם שהאישה פתחה בהליכי פשיטת רגל שנתיים לאחר מכן. עם זאת, לאחר בחינת חומר הראיות, נמצא כי הצדדים פעלו בתום לב, פירשו את הסכם הממון ביניהם בהגינות ובהתחשב בתרומתו הגדולה יותר של הבעל למחיר רכישת הדירה. למרות שלכאורה האישה לא קיבלה את מלוא שווי חלקה, בית המשפט מצא כי היא כן קיבלה תמורה יקרת ערך, במיוחד לאור הבנתה את הסכם הממון ותרומתה הכספית המוגבלת לנישואין. לפיכך, הבקשה לביטול ההעברה נדחתה, והסכם הגירושין עמד בעינו, למרות שאובייקטיבית האישה יכלה לקבל יותר. בית המשפט קרא להיזהר מהתערבות בהסכמי גירושין, במיוחד כאשר הם מבוססים על סיבות אישיות, והחייב לא נקלע לחובות בעת ההעברה.