תמ"ש 24982-01-21

תקציר

ילדיהם של שני נפטרים, שהיו נשואים כ-60 שנה, הגישו בקשה למתן פסק דין הצהרתי שיקבע את זכויותיהם בעיזבון הוריהם המנוחים. הנתבעים, גם הם ילדיהם של בני הזוג המנוחים, טענו כי התביעה חוסה תחת חוק ההתיישנות. השופט הסכים עם הנתבעים, ודחה את התביעה בעילה של התיישנות. פסק הדין התבסס על מספר גורמים. ראשית, הנתבעים העלו את טענת ההתיישנות בכתב הגנתם, אשר היוותה את ההזדמנות הראשונה לעשות כן. שנית, עילת התביעה קמה עם פטירת ההורה השני, שהתרחשה למעלה משבע שנים קודם להגשת התביעה, והפכה אותה למיושנת. התובעים טענו כי יש לראות את עילת התביעה כאילו קמה במועד פסק דין קודם הנוגע לעיזבון, אך השופט לא הסכים. בנוסף, התביעה לא נחשבה לתביעת מקרקעין, מה שהיה מאריך את תקופת ההתיישנות. במקום זאת, היא סווגה כתביעת מקרקעין שאינם מקרקעין, עם תקופת התיישנות של שבע שנים. עוד טענו התובעים כי הנתבעים הודו בזכויות התובעים, אך השופט מצא כי אין בעדות הנתבעים משום הודאה לצורך חידוש תקופת ההתיישנות. לבסוף ציינה השופטת כי דחיית התביעה על הסף היא צעד חריג, אך במקרה זה היא מתבקשת בשל הגנת ההתיישנות. כתוצאה מכך חויבו התובעים בהוצאות הנתבעים, בסך של 10,000 ₪.