ב"ל 24495-12-20

תקציר

בית הדין מצא כי התובע, פרמדיק במקצועו, אכן עבר תאונת עבודה ביום 2.10.2019, כאשר ניסה לקום ממיטתו כדי להיענות לקריאה דחופה בעת מילוי תפקידו. הראיות, לרבות עדויותיו של התובע עצמו, עדויות העדים והרשומות הרפואיות, תמכו בטענה זו. דחיפות המצב, הנובעת מאופי עבודתה של התובעת, היוותה גורם מרכזי בקביעה זו. באשר לטענת המיקרוטראומה, פסק בית המשפט כנגד התובע. עבודתו, שהתאפיינה בגיוון ובשונות, לא כללה תנועות חוזרות ונשנות לאורך תקופה ממושכת, שהיא תנאי הכרחי לביסוס מיקרוטראומה. פעילותה של התובעת כללה מגוון משימות, כגון בדיקת ציוד, המתנה לשיחות, נסיעה לחולים, טיפול בהם במקומות שונים ופינויים, לעיתים קרובות במשקלים ובמאמצים משתנים. חוסר רציפות זה ביום העבודה של התובעת שיבש את רצף הפעולות הדרושות לתביעת מיקרוטראומה. יתר על כן, הרמת ציוד ומטופלים לא הייתה תכופה או עקבית מספיק, ולעתים קרובות חולקה בין אנשי הצוות. הפסקות הפעילות, כולל זמני הנסיעה וההמתנה, קטעו כל רצף אפשרי של פעולות חוזרות ונשנות. מכאן הגיע בית המשפט למסקנה כי התובע לא הביא ראיות לתשתית עובדתית למיקרוטראומה ודחה חלק זה של תביעתו. לפיכך, מינה בית המשפט מומחה רפואי להערכת הקשר הסיבתי בין פגיעת הגב התחתון של התובע לבין התאונה ביום 2.10.2019, תוך שהוא מדגיש כי טענת התובע בדבר מיקרוטראומה נדחתה בשל היעדר ראיות לתשתית עובדתית. החלטה זו התקבלה שלא בנוכחות הצדדים ונחתמה על ידי נציג ציבור העובדים, השופט הבכיר ונציג ציבור המעסיקים.