ת"צ 1988-06-10

תקציר

המבקשים ביקשו לאשר תובענה ייצוגית נגד שירביט ביטוח בגין אי פיצוי בגין אובדן מכשיר קשר לא אינטגרלי שהותקן ברכבם, לאחר גניבת הרכב. פוליסת הביטוח כיסתה לכאורה את מכשיר הקשר במקרה של אובדן או נזק, אך שירביט טענה כי הדבר חל רק על הרדיו עצמו ולא על הרכב בכללותו. המבקשים טענו כי שירביט לא גילתה הגבלה זו בפוליסה, בניגוד לחוק חוזה הביטוח, ופעלה במרמה והתעשרה שלא בצדק. המבקשים ביקשו במקור לייצג שתי קבוצות: אלה שרכבם נגנב ואלה שרכבם ניזוק ללא תקנה. עם זאת, בהמשך הוגבלה הבקשה למי שרכש את הפוליסה עם ההרחבה ורכבו נגנב או ניזוק ללא תקנה, ושהפיצוי בגין הרדיו לא שולם לו בנפרד. שירביט טענה כי הקביעה בתיק קודם של בית המשפט לתביעות קטנות, שפסק לטובת התובע באותו עניין, אינה צריכה להוות פסק דין לטובת המבקשים, שכן הצדדים לא היו זהים ומדובר בפסק דין של בית משפט לתביעות קטנות בלבד. השופט הסכים כי לא ניתן להשתמש בקביעה הקודמת כתקדים במקרה זה, אך המשיך לפסוק לטובת המבקשים לגופה של הבקשה. השופט מצא כי לשון הפוליסה תומכת בפרשנותם של המבקשים, וכי שירביט לא גילתה מגבלה מהותית בפוליסה. לפיכך, קמה למבקשים עילת תביעה תקפה בגין הפרת חוזה, הטעיה ועשיית עושר ולא במשפט. השופט הגדיר את הקבוצה כמי שרכש ביטוח מקיף מחברת שירביט, עם הרחבה למכשירי קשר שאינם אינטגרליים, שרכבו נגנב או ניזוק ללא תקנה, ולא שולם לו בנפרד עבור הרדיו. שירביט חויבה לשלם את הוצאות המבקשים, כולל שכר טרחת עורך דין בסך 20 אלף שקל.