ע"פ 364/73

תקציר

בית המשפט העליון דחה את ערעורו של מערער שהורשע בלשון הרע מכוונת לפי סעיף 131(1)(א) לפקודת סדר העונשין, 1936. התיק נסב סביב מכתבים מכפישים ששלח המערער על שופט המעורב במשפטו האזרחי. דעת הרוב קבעה כי חיסיון לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע מגן על הליכי משפט רלוונטיים כל עוד לא מעורבים בהם גורמים חיצוניים, שהמערערת הפרה בכך ששלחה את המכתבים לגורמים חיצוניים. למרות הגנתו כי הכוונה הייתה להבטיח את העברת התיק, הלשון בה נעשה שימוש נמצאה ללא ספק כלשון הרע עם כוונה לכאורה לפגוע בשמו הטוב של השופט. בית המשפט קבע כי גם ללא תיקונים פורמליים בכתב האישום, סעיף 166 מאפשר הרשעה על סמך עובדות מוכחות, ונותן לנאשם הזדמנות נאותה להתגונן. עם זאת, דעתו החולקת של השופט עציוני טענה כי כוונת לשון הרע לא הוכחה בבירור והדגישה את חשיבותה של פרשנות הקשרית, ממנה עולה כי מטרתו העיקרית של הנאשם הייתה רק לשנות את השופט היושב בדין ולא להשמיץ. השופט עציוני הביע חשש מכך שההליך השיפוטי רגיש לביקורת, ודוגל באיזון בין שמירה על כבוד השיפוט לבין מתן אפשרות לחופש הביטוי. בסופו של דבר, אישר בית המשפט את ההרשעה, תוך שהוא מדגיש את אופייה הפוגעני של התקשורת ואת הימנעותו של המערער מלהצדיק את השפה בה נעשה שימוש כדבר שאינו כוונת לשון הרע.