עב"ל 123/07

תקציר

הערעורים עוסקים בזכות לדמי אבטלה ובשאלה האם יש לספור תקופת הודעה מוקדמת, עליה ויתר המעסיק, כחלק מתקופת הזכאות – תנאי מוקדם לזכאות לגמלה. על בית הדין לפרש את החוקים הרלוונטיים המסדירים ביטוח אבטלה והודעה מוקדמת לפיטורים כדי לקבוע אם עובד שלא עבד פיזית בתקופת ההודעה המוקדמת שקדמה לפיטורים זכאי לדמי אבטלה. מסקנת בית הדין היא כי תכליתו של ביטוח אבטלה – לתמוך באנשים שאיבדו את מקום עבודתם – משרתת בצורה הטובה ביותר על ידי פרשנות החוק כך שיכלול את תקופת ההודעה המוקדמת כחלק מתקופת הזכאות, גם אם המעסיק מוותר על עבודתו של העובד. פרשנות זו מתיישבת עם כוונת המחוקק העומדת מאחורי ביטוח אבטלה, המתייחסת למצבים בהם עובדים אינם מסוגלים לעבוד בשל נסיבות שאינן בשליטתם. בנוסף, בית המשפט מדגיש כי התשלום עבור הודעה מוקדמת צריך להיחשב כ"שכר", ובכך מחייב תשלום דמי ביטוח. פסק הדין מחזק את פונקציית רשת הביטחון הסוציאלית של ביטוח אבטלה ומכיר בשינוי הנוף המשפטי סביב הודעה מוקדמת על פיטורים. יתר על כן, בית הדין מבהיר כי פסיקתו אינה מובילה לכפל זכאות אם עובד מוצא עבודה חדשה במהלך תקופת ההודעה המוקדמת וכי יש להחיל כאן את אותם כללים החלים על מי שעובד במספר עבודות בו זמנית. בסופו של דבר, הערעורים נדחים, ופסקי הדין הקודמים מתקבלים, כך שתקופת ההודעה המוקדמת נספרת לקראת תקופת הזכאות לדמי אבטלה.