ע"א 128/88

תקציר

הערעור מבקש לקבוע את תוקפו של הסכם בוררות בהקשר של שכירות מוגנת. על פי סעיף 3 לחוק הבוררות, הסכם בוררות אינו תקף אם העניין שבמחלוקת אינו יכול להיות נושא להסכם בין הצדדים מטעמים של עניין לציבור. דיני הדיירות המוגנת כובלים את סמכותו של בית המשפט, ומציעים לדיירים הגנה מפני פינוי אלא אם כן מתקיימות עילות מוגנות. לפיכך, תביעות לפינוי דיירים מוגנים אינן ניתנות לבוררות, שכן המחוקק מתכוון להגן על השוכרים מפני לחצים של משכירים ולהבטיח פיקוח של בית המשפט. הגבלה זו חלה באופן ספציפי על יחסי שוכר-משכיר, ולא על יחסים בין שוכרים. תכליתם המהותית של דיני הגנת הדייר, שמטרתם לאזן בין עמדות המיקוח הבלתי שוויוניות של בעלי הדירות והשוכרים, תומכת בפרשנות זו. כמו כן, עילות הפינוי על פי החוק הן לטובת המשכיר בלבד ולא ניתן להפעיל אותן על ידי דייר אחד כנגד משנהו. הגבלת הזכות לתבוע פינוי לעילות אלה שוללת למעשה זכות כזו. פסיקותיו הקודמות של בית המשפט וכוונת המחוקק תומכות אף הן בעמדה זו. משכך, הערעור נדחה, והמערערת מחויבת לכיסוי הוצאות המשיב.