ע"א 419/86

תקציר

הערעור מתייחס לקביעת "שווי המכירה" של זכויות במקרקעין שמכרו מספר מערערים למערער אחר. המשיב, מינהל מס שבח מקרקעין, לא קיבל את מחיר המכר המוצהר על בסיס הסכם המכר, בהתחשב בערכו הנמוך משמעותית, ובמקום זאת העריך את שווי הזכויות פי עשרה מהתמורה המוצהרת. ועדת הערר דחתה את התנגדות המערערים לכך, והובילה לערעור בבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע, כי המערערים לא שכנעו די הצורך את המשיב כי המחיר המוצהר נקבע בתום לב ובהיעדר יחסים מיוחדים בין הצדדים. הפרש המחירים הגדול בין המחיר החוזי לשווי השוק הצביע על קיומם של יחסים מיוחדים או חוסר תום לב. עוד מצא בית המשפט כי הסכם המכר השתנה באופן משמעותי מאז המשא ומתן הראשוני בשנים 1977-1978 והפך להסכם חדש. זאת ועוד, טענות המערערים ועדויותיהם בדבר קביעת המחיר נעדרו הרשעה, במיוחד נוכח השיהוי בן חמש השנים והשינויים בנסיבות הנכס. שווי השוק נקבע על סמך הערכת המשיב, ואילו הערכתו המיושנת של המערערת לא הצדיקה התערבות. ככלל, דחה בית המשפט העליון את הערעור, אישר את החלטת ועדת הערר והורה למערערים לכסות את הוצאות המשיב.