ב"ל 31026-03-22

תקציר

התובע, רופא שיניים במקצועו, הגיש תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי, בדרישה להכיר בפציעתו בצוואר כפגיעה בעבודה שנגרמה כתוצאה ממיקרוטראומה. בית הדין בחן האם התובע ביסס תשתית עובדתית לקיומה של פגיעה בצוואר עקב תנועות חוזרות ונשנות בעבודה. בית המשפט מצא כי תיאורו של התובע את תנועות העבודה שלו היה מעורפל ולא עקבי. בטופס התביעה שהגיש חסרו פרטים על עבודתו, כגון שעות וימי עבודה, והתנועות שביצע. הסרטונים שסיפק היו קצרים מכדי להסיק משהו על משך תנועותיו או תנוחותיו במהלך העבודה. מעדותו של התובע עולה כי יום עבודתו השתנה באורכו וכי טיפוליו לא היו רצופים, וכללו הפסקות לצורך בדיקות וצילומי רנטגן. הוא לא הצליח לבסס את טענותיו בראיות או מסמכים חיצוניים, כגון יומן טיפול או קבלות תשלום, שהיו יכולים לגבות את טענותיו לגבי היקף ותדירות תנועות העבודה שלו. באשר לשימוש במשקפי הגדלה, מצא בית המשפט כי מעדותו של התובע עולה תמונה שונה מטענותיו הראשוניות. נראה כי המשקפיים לא הגדילו באופן משמעותי את מספר ההטיות או התנועות. חוות דעת המומחה שהציג התובע הכילה אי דיוקים קלים ולא התייחסה לסיוע שקיבל מסייעת בעבודה. בית המשפט הדגיש כי הימנעותו של התובע מלהציג ראיות תומכות מעבר לעדותו, במיוחד כאשר ראיות אלה היו נגישות לו, היא בעייתית. התנהלותו, לצד חוסר העקביות בגרסתו לאירועים, הובילו את בית המשפט למסקנה כי לא הצליח לבסס תשתית עובדתית לפגיעה בעבודה על בסיס מיקרוטראומה. לפיכך, התביעה נדחתה.