ע"א 6406/03

תקציר

במקרה הנוגע לבעלות במקרקעין בצפת בו היו מעורבים המערערים, נאמני ההקדשות הספרדיים והמשיב שרכש את הקרקע, פסק תחילה בית המשפט המחוזי לטובת המשיב והורה למערערים לפנות את הקרקע. המערערים טענו כי הקרקע הוקדשה על ידי הרב ענתבי בשנות ה-30 לשימוש בית כנסת, למרות שלא הוכחה לכך בכתב. הם טענו כי הקרקע שימשה ברציפות לבית הכנסת ללא מחאה מצד יורשיו של הרב ענתבי. בית המשפט המחוזי דחה את טענות המערערים, בנימוק של היעדר ראיות קונקרטיות והסתירה בין טענות ההקדש לעומת ההרשאה הבלתי חוזרת. עם זאת, היא לא חייבה דמי שימוש בשל שימוש ממושך ללא מחאת הבעלים. בערעור מצא בית המשפט כי בית המשפט המחוזי לא שקל כראוי תופעות כגון השימוש ההיסטורי במסכת והכיר באפשרות של הקדש משתמע או היתר לשימוש בבית כנסת. זאת ועוד, ידיעתו של המשיב על מבני בית הכנסת במקרקעין, טרם רכישתו, העלתה שאלות בדבר תום לבו. ערכאת הערעור הגיעה למסקנה כי הבנתו של בית המשפט המקורי את השפעת הסדר הפשרה הייתה שגויה והחליטה על הארכת התיק על הסף, תוך בחינה נוספת של כשרותה של תביעת ההקדש, לרבות האם מעשיו של המשיב עולים בקנה אחד עם עקרונות תום הלב. ערעורם של המערערים התקבל עם הוראות להמשך בירור הזכויות והבעלות.