תנ"ג 26814-12-14

תקציר

המבקש, בעל מניות מיעוט בעמית, ביקש לאשר תביעה נגזרת נגד התעשייה האווירית מטעמו של עמית. עמית והמבקש (שהיה בעל המניות והמנכ"ל היחיד שלה בתקופה הרלוונטית) טענו כי בשנת 2005 הגיעו להסכם מחייב עם התעשייה האווירית, לפיו עמית לא יתחרה בתעשייה האווירית במכירת כלי טיס בלתי מאוישים בשתי מדינות זרות, ובתמורה תעביר התעשייה האווירית את העבודה בקבלנות משנה לעמית בקשר עם חוזי הרכש שתחתום במדינות אלה. עמית טען כי התעשייה האווירית הפרה את ההסכם בכך שחתמה על חוזה רכש באחת המדינות הזרות ולא העבירה אליה עבודה. המשיבים (עמית ובעל השליטה הנוכחי) והתעשייה האווירית התנגדו לבקשה. לטענתם, כלל שיקול הדעת העסקי חל על החלטתו של עמית שלא להגיש את התביעה, וכי המבקש לא הוכיח כי ההחלטה התקבלה בחוסר תום לב או כי הייתה בלתי סבירה. לחילופין, הם טענו כי המבקש לא הוכיח כי לעמית קמה עילת תביעה נגד התעשייה האווירית, ועל כן יש לדחות את הבקשה לגופה. בית המשפט קבע כי כלל שיקול הדעת העסקי חל על החלטת חברה שלא להגיש תביעה, וכי הכלל חל במקרה הנוכחי. ההחלטה שלא להגיש תביעה התקבלה על ידי אורגני החברה באופן המתחשב בשיקולים הרלוונטיים, ולא הוכח כי נגוע בניגוד עניינים. גם אם ההחלטה נפלה פגומה במידה מסוימת, יש לבחון אותה בסטנדרט ביקורת מחמיר יותר מכלל שיקול הדעת העסקי, אך עדיין תוך מתן משקל להחלטת החברה. בית המשפט קבע כי המבקש לא הוכיח כי לעמית קמה עילת תביעה נגד התעשייה האווירית. למרות שנחתם על ידי המבקשת ועל ידי נציג התעשייה האווירית, ההסכם לא נחתם על ידי התעשייה האווירית במקום המיועד לכך בתחתית העמוד, ולכן קשה היה לקבוע כי מדובר בהסכם מחייב. בנוסף, עולה מהמסמך כי לא הייתה הסכמה בין הצדדים בנושא משמעותי – נושא התמורה. עוד קבע בית המשפט כי גם בהנחה שההסכם היה מחייב, לא הוכח כי התעשייה האווירית הפרה אותו, שכן חוזה הרכש עם המדינה הזרה נחתם לאחר תום תקופת ההסכם. עוד קבע בית המשפט כי המבקש לא הוכיח כי בקשתו הוגשה בתום לב, שכן הסתיר עובדות ומסמכים שהיו קריטיים להחלטת החברה אם להגיש את התביעה, וזאת בחוסר תום לב. הבקשה לאישור תביעה נגזרת נדחתה. המבקש חויב לשלם למשיבים ולתעשייה האווירית את הוצאותיה.