ת"א 22056-10-10

תקציר

התובע, שלמה סלנר, תבע את עיריית נהריה על סך 28 מיליון שקל בגין חמישה פרויקטי בנייה שביצע סלנר עבור העירייה בין השנים 2001-2005. הפרויקטים התעכבו, וסלנר טען כי העירייה אחראית לעיכובים, וכי כתוצאה מהעיכובים נגרמו לה נזקים. עוד טענה סלנר כי העירייה לא שילמה לה את מלוא הסכום לו הייתה זכאית על פי החוזים שנחתמו בין הצדדים, וכי היא זכאית לתשלומים נוספים בגין עבודות נוספות שבוצעו והוצאות שהוצאו. בית המשפט קבע כי חוזה המדף, שלטענת סלנר היה חלק מהחוזה בין הצדדים, חל רק על אחד מחמשת החוזים. על פי חוזה המדף, על העירייה לשלם לסלנר סכומים נוספים בגין עליות מחירים, ריבית פיגורים וניהול שוטף. בית המשפט קיבל את טענת סלנר כי העירייה אחראית לעיכובים בביצוע הפרויקט נשוא ההתקשרות הראשונה, ולכן סלנר זכאית לפיצוי בגין הוצאות התקורה בהתאם לנוסחה שנקבעה בחוזה המדף, שהסתכמה בסך 1,524,159 ₪. בית המשפט קיבל גם חלק מתביעותיה של סלנר לתשלומים נוספים בקשר להתקשרות הראשונה, והורה לעירייה לשלם לה סך של 3,412,706 שקל, בתוספת ריבית פיגורים ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא. בית המשפט אף הורה לעירייה להנפיק לסלנר את האישורים המבוקשים על סיום העבודה. עיקר תביעתה של סלנר נדחה, לרבות הטענה כי העירייה פעלה ברשלנות ובמצג שווא, וכי כתוצאה מכך נגרמו לה נזקים. בית המשפט קבע כי סלנר לא הוכיחה את הנזקים הנתבעים על ידה, וממילא חלק מהסכומים הנתבעים על ידה בהקשר זה מהווים פיצוי כפול, שכן הם נכללו גם ברכיבים אחרים של התביעה. התוצאה היא שהתביעה התקבלה בחלקה, והעירייה חויבה לשלם לסלנר 3,412,706 שקל בתוספת ריבית פיגורים, ולהנפיק את האישורים המבוקשים. בהתחשב בתוצאה, שבה נדחה עיקר התביעה, בית המשפט לא הורה על הוצאות.