דב"ע נה/159 - 3

תקציר

המערער, עורך דין במקצועו, עבד במשרד עורכי הדין המשיב משנת 1988. בשנת 1990 הודיעה על הריונה ולאחר מכן יצאה לחופשת לידה. במהלך חופשתה פוטרה, לכאורה בשל הריונה ולכן בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. המשיבה טענה כי הפיטורים נבעו מהרעה ביחסי העבודה. בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק לטובת המשיב, והביא את המערערת לערער על ההחלטה. המערערת טענה כי בית הדין האזורי מנע ממנה להציג ראיות מכריעות, שהיו מוכיחות אפליה. עם זאת, בית המשפט העליון מצא כי בית המשפט המחוזי אכן התיר את העדות הנדונה. בית המשפט דחה גם את טענות המערער בדבר דחיית שאלות בחקירה ראשונית ונגדית, וכן את הבקשה להבאת עדים נוספים, ולא מצא כל טעות בהחלטות בית הדין האזורי. לגופה של טענת האפליה, אישר בית המשפט העליון את החלטת בית הדין האזורי, ולא מצא כל הוכחה לפיטורים מפלים. בנוסף, ציין בית הדין כי חוק שוויון הזדמנויות אינו אוסר על פיטורי עובדת לאחר חופשת לידה. בית הדין עמד על חוק עבודת נשים והגנתו המוחלטת מפני פיטורים במהלך חופשת הלידה, והדגיש כי איסור זה אינו משתרע מעבר לתקופת החופשה. מאחר שפיטורי המערערת נכנסו לתוקף זמן קצר לאחר תום חופשת הלידה שלה, לא היה הדבר בלתי חוקי לפי חוק עבודת נשים. בית המשפט התייחס גם לסוגיית תקופת ההודעה המוקדמת וקבע כי על המשיבה לפצות את המערערת בגין שבעה ימי הודעה מוקדמת נוספים, שכן החודש האחרון לחופשת הלידה חופף לתקופת ההודעה המוקדמת. באשר לדרישתה של המערערת לתשלומים שונים, הסכים בית הדין עם החלטות בית הדין האזורי ברוב הסעיפים, אך פסק לטובת המערערת בעניין שכר של יומיים שנוכה בגין ימי מחלה במהלך הריונה ומתנת החג שנשללה ממנה. טיעוני שדולת הנשים בנושאים נוספים הושארו לבחינה עתידית. הערעור נדחה ברובו, כאשר המשיב חויב לפצות את המערערת בגין שכר היומיים, שי החג ותקופת ההודעה המוקדמת המוארכת. כל צד היה אחראי לשכר הטרחה שלו.