ע"פ 6819/20

תקציר

הערעור נדחה לאחר בחינה מקיפה של התיק, לרבות טיעוני הצדדים, פסק דינו של בית המשפט המחוזי והראיות שהוצגו. טענותיו של המערער ערערו בעיקר על ממצאיו של בית משפט קמא בדבר קביעות עובדתיות ומהימנות, בדרך כלל בתחומים שאינם נתונים להתערבות המערער, במיוחד בתיקי עבירות מין. פסק דינו של בית משפט קמא נקבע כמפורט ומנומק היטב, כאשר עדותה של המתלוננת נמצאה אמינה, מדויקת וכנה. בית המשפט אף מתח ביקורת על עדותו של המערער כהתנהלות מתחמקת ומניפולטיבית, שמטרתה לשבש את הצדק. כל סתירה בגרסתה של המתלוננת הוגדרה כבלתי מהותית, והסבריה נחשבו סבירים. בנוסף, התנהגותה לאחר האירוע, כמו פעילות ברשתות החברתיות, לא נתפסה כסותרת את חוויית הטראומה, ונתמכה בעדויות על מצוקתה הרגשית שהועברו לאנשי קשר קרובים ולצעדים שנקטה לאחר מכן, כמו פנייה לייעוץ. טענותיה של המערערת בדבר מגע מיני בהסכמה נדחו, שכן ניכרו ביטויי מורת רוחה של המתלוננת, ובסופו של דבר נקבע כי הפסיביות שלה נובעת מפחד וחוסר אונים ולא מהסכמה. בית המשפט לא מצא טעות מהותית בממצאים העובדתיים, והכרעת הדין עמדה איתנה על קביעת אשמתו של המערער. בגזר הדין לא מצאה ערכאת הערעור בסיס לשינוי, תוך הדגשת חומרת העבירה, היעדר חרטה מצד המערער, עברו הפלילי וניסיונותיו להשפיע על מעשיו של המתלונן כמצדיקים את העונש שהוטל על ידי הערכאה הנמוכה יותר. ההחלטה הסופית אוחדה בין השופטים לדחות את הערעור הן מבחינת הכרעת הדין והן מבחינת גזר הדין.