ת"א 61776-11-15

תקציר

התובעת הגישה תביעה נגד שני נתבעים בדרישה לפיצויים בגין פציעות שנגרמו לה במה שלטענתה הייתה תאונת דרכים. על פי גרסת התובעת לאירועים, היא נפצעה בעת שאבטחה את הפעוט שלה במושב בטיחות, כאשר הסתובבה לאחר שסגרה את דלת הרכב, והניחה את רגלה על המדרכה, מתכוננת ללכת למושב הנהג כדי להתחיל בנסיעה, מעדה ונפצעה ברגלה הימנית. הנתבעת הראשונה הכחישה את התרחשות התאונה וטענה כי התובעת לא הצליחה להוכיח את טענתה. עוד טענה הנתבעת הראשונה, כי הימנעותה של התובעת מלציין פנייה קודמת למרכז רפואי סמוך ואי זימון הוריה להעיד מערערים את גרסתה לאירועים. השופטת מצאה את עדותה של התובעת אמינה וקיבלה את העובדה שהתאונה התרחשה כתיארה. עם זאת, השופט קבע כי התאונה אינה מהווה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. השופט קבע כי מעשיו של התובע אינם עולים כדי "כניסה לרכב", כנדרש בחוק, וכי אין קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין התאונה. השופטת הדגישה כי התאונה נגרמה כתוצאה משילוב של אובדן שיווי משקל של התובע עקב חצי סיבוב וגובה המדרכה, ללא כל קשר לרכב מלבד נוכחותו בזירה. בנוסף, השופטת ציינה כי פעולת התובעת לסייע לפעוטה שלה להיכנס לרכב אינה יכולה להיחשב ככניסה לרכב מצדה. השופט הפנה להחלטת בית המשפט העליון לתמיכה במסקנה זו, שקבע כי השימוש ברכב צריך להיות עבור הנפגעים עצמם ולא עבור אדם אחר. לבסוף, השופט הבחין בין המקרה הנוכחי לבין פסק דין של ערכאה מקבילה בנסיבות דומות. התביעה נגד הנתבע הראשון נדחתה, והתובע חויב לשלם הוצאות משפט בסך 5,000 ₪. התביעה נגד הנתבע השני, שהוגשה לפי פקודת הנזיקין, תימשך.