ב"ל 37151-03-20

תקציר

בית הדין מצא כי התובע לא הביא ראיות מספיקות לכך שאינו מסוגל להשתמש בתחבורה ציבורית בשל פגיעותיו הקשורות לעבודה. השופטת ציינה כי טענת התובע כי סיכן אותו בעת השימוש בתחבורה ציבורית בשל פציעתו ביד אינה נתמכת בראיות רפואיות אובייקטיביות כלשהן. זאת ועוד, גם טענת התובע כי סבל מחוסר יציבות ומנפילות תכופות לא הוכחה. בית המשפט בחן את יכולתו של התובע ללכת מרחקים קצרים ומצא כי הוא יכול היה ללכת לתחנות האוטובוס הסמוכות לביתו ללא סיוע. בנוסף, בית המשפט לא השתכנע מטענת התובע כי אינו יכול להשתמש בתחבורה ציבורית בשל הפגיעה ברגלו השמאלית, מה גם שהתובע יכול היה לנהוג במיניבוס לצורך עבודתו ולצאת לשייט נופש, מה שחייב אותו להשתמש במדרגות. עוד ציינה השופטת כי התחבורה הציבורית בישראל מותאמת לאנשים עם מוגבלות. בסיכומו של דבר, בית הדין הגיע למסקנה כי התובע לא הוכיח צורך בתחבורה שאינה תחבורה ציבורית בשל פגיעתו בעבודה ודחה את תביעתו לקצבה מיוחדת. פסק הדין לא כלל הוצאות, ולשני הצדדים הייתה זכות לערער על ההחלטה בתוך 30 יום.