בג"צ 2908/05

תקציר

מינהל מקרקעי ישראל אימץ מדיניות של הסדרי פשרה עם תובעים מהקהילה הבדואית בנגב, המציע פיצוי כספי וקרקע חלופית בתמורה לדחיית תביעות בעלות על הקרקע. מדיניות זו נועדה לזרז את יישוב הקרקעות בנגב ולפתח יישובים בדואים. עם זאת, תנאי להסדרים אלה הוא כי הקרקע הנתבעת לא תירשם על שם המדינה. העותרים, תשעה אחים משבט תראבין, מבקשים הסדר דומה לאחר שבן דודם קיבל התנחלות למרות שהקרקע נרשמה על שם המדינה. החלטות מועצת מקרקעי ישראל אוסרות על פעולה כזו. העותרים טוענים כי פעולות המינהל בעבר מצביעות על מדיניות מכוונת של התעלמות מתנאי זה כדי למנוע אפליה, ויש להתייחס אליהם באופן שוויוני. עוד הם טוענים כי סירוב להסדר עמם הוא מפלה. המשיבים מודים בטעות בהסדר עם בן הדוד, אך טוענים כי מעולם לא סטו ביודעין מהחלטות המועצה. הם עצרו התנחלויות כאלה ברגע שהתגלתה הטעות ומציינים כי החלטות המועצה הן הנחיות מנהליות שעליהם לפעול לפיהן. בית המשפט מסכים כי סירובם של המשיבים להגיע לפשרה עם העותרים הוא כדין, שכן הם כבולים להחלטות המועצה. בעוד מעשיהם של המשיבים בעבר מוטלים בספק, חריגות פרטניות מההנחיות, ללא הצדקה שוויונית ומהותית, אינן מצדיקות הפרות נוספות. בית המשפט דוחה את העתירה אך מציע למשיבים לשקול מחדש את עמדתם באופן אנושי.