ת"א 39455-05-22

תקציר

המבקש ביקש סעד ביניים שימנע מכירת זכויותיו של משיב משותף לצד אחר, בטענה כי המכירה תסכל את ביצוע פסק הדין אם השותפות תפורק. עם זאת, השופט החליט לדחות את הבקשה לסעד ביניים. המבקש לא הצליח להוכיח כי אי מתן הסעד יפגע בביצוע פסק הדין, שכן פירוק השותפות עדיין יכול להתרחש מבלי לעכב את המכירה. בנוסף, פרשנותה של המבקשת להסכם השותפות, שהעדיפה פירוק על פני פרישה, לא הייתה מבוססת דיה. השופטת העדיפה את עמדת המשיבים, שהבחינה בין פרישה לפירוק, וקבעה כי לשון ההסכם מאפשרת את שתי האפשרויות. המבקשת לא הצליחה להוכיח כי הנזק שייגרם מאי מתן הצו יהיה חמור ובלתי הפיך, מה גם שהסעד העיקרי המבוקש בתביעה – פירוק שיתוף – לא נפגע מהמכירה. מאזן הנוחות נטה אף הוא לטובת המשיבים, שכן המבקש לא הוכיח תכונות ייחודיות כלשהן בנכס, ואופיו המסחרי של המקרקעין הצביע על פיצוי כספי כאפשרות מעשית. יתר על כן, השופטת העלתה חששות בדבר אילוץ צד שאינו מוכן להמשיך בשותפות עסקית ואת תום ליבו של המבקש בהגשת הבקשה תוך ניהול משא ומתן במקביל עם המשיב השותף. לבסוף קבע השופט כי למבקש אין מעמד לדרוש פירוק במנותק מהמשיב האחר. הבקשה נדחתה, והמבקש חויב בהוצאות המשיבים.