ת"א 40350-08-14

תקציר

בית המשפט דחה את טענת התובעת לבעלות על חלקת מקרקעין, וקבע כי היא חסומה על פי חוק ואינה נתמכת בראיות. התביעה, שהוגשה 19 שנים לאחר מחיקת החברה התובעת, ביקשה לאכוף חובה נטענת להעברת בעלות במקרקעין הנובעת מהסכם מכר משנת 1955. עם זאת, בית המשפט קבע כי עילת התביעה התגבשה עם ביצוע ההסכם וכבר מזמן חרגה מתקופת ההתיישנות בת 25 השנים. כמו כן, נמצא כי ההסכם הושאר במתכוון לא רשום, דבר המעיד על היעדר כוונה להעביר את הבעלות. הסכמי 1979 ו-1987, שלטענת התובעת ביססו את זכות הבעלות שלה, נמצאו כהסכמים למכירת מניות ולא עסקאות נדל"ן. משכך, הם לא חייבו את הנתבעים להעביר את הקרקע. בית המשפט דחה גם את טענות התובעת בדבר נאמנות קונסטרוקטיבית, ולא מצא יחסי נאמנות או זכות שוויונית במקרקעין. באשר להסכם החכירה ושטר השכירות שהציגה התובעת, קבע בית המשפט כי הם לא הוכיחו את בעלותה של התובעת אלא הוכיחו זכות חכירה המוגבלת לדונם אחד. התובעת גם לא הצליחה להוכיח את גבולותיו המדויקים של השטח המושכר. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי ההכרזה על זכות החכירה של התובעת מיותרת, שכן היא כבר נרשמה ולא ניתן היה להעניק אותה בהיעדר כל בעלי המגרשים כצדדים להליך. כמו כן נדחו טענות התובעת לזיוף ביחס לייפוי כוח נוטריוני ששימש בעסקת העברת מקרקעין נפרדת. חוות דעת המומחה שהציג התובע נמצאה בלתי אמינה, ועדויות העדים אישרו כי הנתבעים ויתרו על זכויותיהם לטובת הנעבר. לבסוף, מאחר שהתובעת לא הצליחה להוכיח את טענת הבעלות שלה, דחה בית המשפט את התביעה כנגד יתר הנתבעים שלא הגישו כתב הגנה. התובע חויב לשאת בהוצאות הנתבעים.