ע"א 1717/98

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב מחלוקת הנוגעת לזכויות ירושה בין המשיב, אלמנתו של המנוח, לבין המערער, אחיינו של המנוח, לאחר פטירת האחרון. השאלה המרכזית היא האם המשיב, שחי עם המנוח במשק בית משותף לא נשוי במשך עשר שנים, זכאי לרשת אותו, במיוחד לאור הסכם בכתב ביניהם. בהסכם, שנערך שלוש שנים לאחר תחילת חייהם המשותפים, נקבע כי המשיבה תתגורר בדירת המנוחה כדיירת מוגנת עד סוף ימיה. המערערת טענה כי מההסכם משתמע כי המנוח לא התכוון להוריש את עזבונו למשיב. מנגד, המשיבה טענה כי אין לפרש את ההסכם כשולל ממנה את זכותה לירושה, במיוחד נוכח אופייה האוהב והתלוי הדדית של מערכת היחסים ביניהם. בית המשפט העליון פסק לטובת המשיב, ופירש את הדין הרלוונטי ככזה שמטרתו להשוות את מעמדם של בני זוג לא נשואים – העונים על קריטריונים מסוימים – למעמדם של בני זוג נשואים. יתר על כן, בית המשפט קבע כי כל שלילת זכות הירושה צריכה להיות מצוינת במפורש בצוואתו של המנוח, ולא להימסר באמצעים אחרים. מאחר שהוראת המגורים בהסכם לא היוותה צוואה, ובהתחשב בנסיבות ואופי הקשר, קבע בית המשפט כי המשיב זכאי לרשת את המנוח כאילו היו נשואים. לפיכך, נדחה הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, שחילק את העיזבון בין המשיב למערער. המשיב פסק שכר טרחת עורך דין בסך 15,000$, והשופט לוין השאיר את פרשנות המונח "צוואה" בחוק הרלוונטי פתוחה לעיון עתידי. השופטת זועבי קיבלה את דחיית הערעור מבלי לחוות דעה על פרשנות החוק הנדון.