ע"א 501/64

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. המערער, אברהם וינשטוק, ואשתו, מרים וינשטוק (המשיבה מס' 1), היו מעורבים בהתדיינות בבית הדין הרבני בנוגע לתביעת גירושין שהגיש אברהם. תביעת מזונות מקבילה שהגישה מרים בפני בית הדין הרבני נדחתה מאוחר יותר לבקשתה. עשרה ימים קודם לפיטורים אלה הגישו מרים ובתה הקטינה (המשיבה מס' 2), המיוצגת על ידי אמה כאפוטרופסם, תביעת מזונות נגד אברהם בבית המשפט המחוזי. הבן, שהתגורר עם האב, לא זכה למזונות כלשהם. הטענה העיקרית שהועלתה על ידי בא כוח המערער הייתה כי בית המשפט המחוזי נעדר סמכות לחייב את אברהם בתשלום מזונות, נוכח ההתדיינות המתמשכת בבית הדין הרבני. עם זאת, בית המשפט העליון דחה ערעור זה, ואישר את סמכותו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי תביעת הבת לגיטימית, שכן היא לא הייתה בעלת דין בבית הדין הרבני, וגם תביעת המזונות של האישה הייתה בסמכותו של בית המשפט המחוזי. למרות שהאישה הגישה תחילה תביעת מזונות בבית הדין הרבני, מרגע שתביעה זו נדחתה, הפך בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בעניין. יתר על כן, תביעת המזונות של האישה לא הייתה קשורה באופן אינהרנטי לתביעת הגירושין של הבעל; במקום זאת, הם היו בלעדיים זה לזה. הנה כי כן, סמכותו של בית הדין הרבני לא שללה מטבעה את סמכותו של בית המשפט המחוזי בסוגיית המזונות. עיתוי התביעות, כאשר תביעת הגירושין של הבעל קדמה לתביעת המזונות של האישה, לא שינה זאת. לבסוף, גם שיעור המזונות הוטל בספק, אך בית המשפט לא מצא סיבה לשנותו, במיוחד בהתחשב בבגרותה של הבת, אליה ניתן היה להתייחס בבקשה נפרדת בפני בית המשפט המחוזי. השופט זוסמן, השופט ויתקון והשופט הלוי הסכימו עם ההחלטה לדחות את הערעור, תוך הדגשת סמכותו המקבילה של בית המשפט המחוזי והיעילות ביישוב סכסוכים שיפוטיים. המערער חויב לשלם למשיבים 500 ל"י בגין הוצאות.