בר"ע 55/71

תקציר

לפסק דינו של בית המשפט העליון בתיק זה, שעניינו סכסוך חוזי בין תושב עזה לבין משיב שתובע אותו בבית משפט ישראלי, השלכות משמעותיות על סמכות השיפוט של בתי המשפט הישראליים בשטחים הכבושים. המבקש טען כי לבית המשפט אין סמכות משום שהתביעה הוגשה ללא אישור מראש כנדרש בתקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963. עם זאת, בית המשפט קבע כי תקנה 467 חלה רק על היקף סמכות השיפוט הישראלית מחוץ לגבולות המדינה, ואינה טעונה אישור לזימון בתוך השטחים. תקנות המצאת מסמכים בשטחים, תשכ"ט-1969, המתוות את הליך הזימון בתוך ישראל עצמה, נקבעו כחלות על השטחים ללא צורך באישור נפרד של בית המשפט. פסק דין זה מעניק למעשה סמכות שיפוטית ישראלית על שטחים אלה מבלי להעלות במפורש את שאלת סיפוחם. זאת ועוד, בית המשפט הבהיר כי המונח "מסמך" בתקנות תשכ"ט-1969 כולל זימונים, והתייחס למהות התביעה, בקובעו כי תביעה חוזית יכולה להיות בגין הפרת חוזה אם הסכום הנתבע הוא קבוע, וכך גם אם הוא נקוב במטבע חוץ. המטבע הוא רק אמת מידה לגביית החוב במטבע הישראלי. ההחלטה מספקת גם תובנות לגבי הפרשנות של תקנות סדר הדין האזרחי בישראל, במיוחד בכל הנוגע להמצאת מסמכי בית משפט והדרישות לדיון בתביעות בפסק דין מקוצר. בקשת המבקשים למתן רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי נדחתה, והם חויבו לשלם את הוצאות המשיב.