ת"א 52801-02-21

תקציר

התובע, בעל נכס מסחרי בתל אביב, תבע את הנתבעים, ביקש לפנותם מהנכס ודרש דמי שימוש הולמים, בטענה שהם מחזיקים בנכס שלא כדין. הנתבעים טענו כי הם דיירים מוגנים. בית המשפט פסק לטובת הנאשמים. בית המשפט קבע כי המנוח, אשר השכיר את הנכס בשנת 1962, היה דייר מוגן, ולאחר מותו הפכה בתו, הנתבעת מס' 2, לדייר מוגן נגזר. בית המשפט הניח את מעמד הדייר המוגן של המנוח בהתבסס על תפוסתו הארוכה והיעדר כל התנגדות מצד בעל הנכס. יתר על כן, חוסר האזכור של הסכם השכירות לדיירות מוגנת היה חסר חשיבות, שכן מצב ברירת המחדל בשנת 1962 אכן היה דיירות מוגנת. באשר לחברה השנייה, מצא בית המשפט כי הנתבעת מס' 2 עמדה בדרישות של דיירת מוגנת נגזרת, שכן עבדה עם אביה בעסק והמשיכה לנהל את אותו עסק גם לאחר מותו. בית המשפט אף מתח ביקורת על התנהלותו של התובע במהלך ההתדיינות וציין את ניסיונותיו להרחיב את היקף הסכסוך ואת התנהגותו הבלתי משתפת פעולה כלפי הנתבעים. התובע חויב לשלם הוצאות משפט בסך 40,000 ₪ בתוך 30 יום. פסק הדין דחה את התביעה, וזכות הערעור לבית המשפט המחוזי נשמרה לשני הצדדים.