ב"ל 3126/09

תקציר

המערער, שסבל ממספר מחלות וידו השמאלית נקטעה, פנה למוסד לביטוח לאומי (המשיב) בבקשה לתבוע קצבת נכות. המכון העריך אותו בתחילה כנכה של 60%. המערער ערער על החלטה זו, בתקווה לקבל אחוזי נכות גבוהים יותר. עם זאת, ועדת הערר לאי כושר לא רק דחתה את ערעורו, אלא אף קבעה כי אין לו נכות, וקבעה תקופה זמנית של שישה חודשים שבמהלכה תישאר דרגת אי הכושר של המערער על 60%, ולאחר מכן היא תרד ל-0%. הוועדה לא הודיעה למערער כי בכוונתה להוריד את דרגת הנכות שלו, שהיא דרישה. המערער ערער על החלטה זו, וטען כי היה על הוועדה להודיע לו על כוונתם, שהיא דרישה חוקית, ולבקש למשוך את ערעורו הראשוני. השופט הסכים עם המערער בשני הסעיפים, וציין כי הוועדה עשתה שתי טעויות משפטיות משמעותיות. ראשית, היא קבעה נכות זמנית ללא סיבות מוצדקות, ושנית, היא לא נתנה למערער הזדמנות להתגונן מפני הקיצוץ בקצבת הנכות שלו. השופט ביטל את החלטת הוועדה ואישר את ההערכה הראשונית של המכון ל-60% נכות. המשיב חויב לשלם למערערת שכר טרחת עורך דין, ונמסר לשני הצדדים על זכותם לבקש רשות ערעור על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה.