ע"ח 50886-01-17

תקציר

פסק הדין המדובר מתבסס על פקודת תעבורה המניחה מסוכנות מצד נאשם המואשם בגרימת תאונת דרכים קטלנית. חזקה זו ניתנת להפרכה על ידי הנאשם, ולבית המשפט שיקול דעת שלא לפסול את רישיון הנהיגה של הנאשם אם שוכנע כי אין בכך כדי להוות סכנה לציבור. במקרה דנן, השופט מסכים עם מסקנתו של בית משפט קמא כי הנאשם לא הצליח להפריך חזקה זו. השופט בוחן את נימוקי הערעור ומוצא כי מהודעתו של המערער עצמו עולה כי לא נהג בזהירות הראויה בעת הנהיגה, שכן לא הביט לכיוון התנועה הנכנסת בעת כניסתו לצומת. השופט מקבל את קביעתו של בית משפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה לרשלנותו של המערער וכי ניתן היה למנוע את התאונה אילו פעל על פי אמות המידה הנדרשות של זהירות. השופט מסכים גם עם מסקנתו של בית משפט קמא כי נסיבות התאונה ותוצאותיה הקשות מצביעות על נהיגתו המסוכנת של המערער. יתר על כן, השופטת מדגישה כי האינטרסים האישיים של המערערת אינם גוברים על האינטרס הציבורי בהגנה על בטיחותם של הולכי רגל ונהגים אחרים. אשר על כן, דוחה השופט את הערעור ומקיים את החלטת בית משפט קמא לפסול את רישיון הנהיגה של המערער עד למתן פסק הדין בתיק. החלטה זו מתקבלת מתוך הבנה כי בכוונת המחוקק להטיל תקנות מחמירות יותר על המעורבים בתאונות דרכים קטלניות כדי להגן על הציבור, להרתיע מפני נהיגה מסוכנת ולאותת על חומרת האירועים.