בש"פ 3503/91

תקציר

פסק הדין דן בסמכותו של בית המשפט להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בעילה של שיבוש הליכי משפט בהליך של קובלנה פרטית. בית המשפט קבע כי ביסודה של מערכת המשפט הפלילי עומדת העובדה שהמדינה אחראית למיצוי הדין עם העבריינים, אולם לצד עיקרון זה מוכרת זכותו של הפרט להגיש קובלנה פרטית. אף שלמוסד הקובלנות הפרטיות יש יתרונות, ובהם הבטחת מיצוי הדין עם העבריינים ואמון הציבור ברשויות אכיפת החוק, יש לו גם חסרונות, כגון סכנת הטרדה וניהול לא יעיל. המחוקק אימץ גישה מבוקרת לתלונות פרטיות, קביעת גבולות ובלמים, תוך מציאת רצויות בגבולות אלה. השאלה האם לבית המשפט סמכות להורות על מעצר עד תום ההליכים בקובלנה פרטית צריכה להיבחן לאור אופיין של קובלנות פרטיות, ועל בית המשפט לנקוט זהירות ואחריות בבואו לשקול בקשות מסוג זה. תכליתו של מעצר בשל שיבוש הליכי משפט היא להבטיח את טוהר המשפט, והוא לטובת הציבור, ללא קשר לחשיבותה או לחוסר חשיבותה של הקובלנה הפרטית. לבית המשפט יש סמכות להורות על מעצר כזה, אך יש להשתמש בו במשורה ורק במקרים מיוחדים ונדירים. בנוסף, הדרישות להורות על מעצר עד תום ההליכים זהות לאלה שבהליכי הגשת כתב אישום, דהיינו, קיומן של ראיות לכאורה ועילות מעצר בהיעדר חלופות, אך הדרכים המעשיות לביסוס ראיות לכאורה עשויות להיות שונות בקובלנות פרטיות.