מ"ח 473/04

תקציר

באוקטובר 2001 הוגש נגד אריה זיגלבוים כתב אישום באשמת איומים על שכנו בחבלה גופנית על רקע סכסוך. הוא הואשם כי החזיק מספריים גדולים והשמיע הערות מאיימות, אותן הכחיש. במהלך משפטו טען זיגלבוים כי שוחח עם מנקה בניין כאשר שכנו החל לצעוק עליו, ולכן יצא להזעיק פקח עירוני. השכן ודייר נוסף העידו נגדו וטענו כי רץ לקומה הרביעית, שלף מספריים ואיים על השכן. בית משפט השלום הרשיע את זיגלבוים וגזר עליו קנס ומאסר על תנאי. קביעה זו אושרה חלקית על ידי בית המשפט המחוזי, שהפחית את העונש. לאחר מכן עתר זיגלבוים לבג"ץ בבקשה להאריך את המועד האחרון להגשת ערעור, אך בקשתו נדחתה. משלא היה מרוצה, הוא ביקש משפט חוזר, בטענה שההרשעה אינה צודקת בשל עדות מפוברקת ומגבלותיו הפיזיות, מה שהופך את גרסת התביעה לבלתי סבירה. עוד טען כי מעשיו היו טריוויאליים ולא היו צריכים להוביל לאחריות פלילית. היועץ המשפטי לממשלה התנגד למשפט החוזר. בית המשפט העליון דחה את בקשתו של זיגלבוים, וציין כי טענותיו היו צריכות לעלות במהלך הערעור וכי לא נמנע ממנו משפט הוגן. בית המשפט לא מצא טעם בטענותיו והדגיש כי משפט חוזר אינו ערעור נוסף. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת הטריוויאליות שלו ואישר את ההרשעה, וקבע כי זיגלבוים לא סבל מעיוות דין.