עפ"ת 2087-03-16

תקציר

פסק הדין נשוא הערעור נובע ממספר מקרים של נהיגה במהירות מופרזת ונהיגה בזמן פסילה. המערער טען כי שגה בית משפט קמא בפסק דינו מכמה טעמים. ראשית, ביחס לאישום השלישי טענה ההגנה כי חוות דעת המומחה שהוצגה אינה מתייחסת לאישום זה, ועל כן היה מקום לזכות את המערער. בית המשפט דחה טענה זו, שכן חוות הדעת אכן התייחסה לאישום זה, והיא נתמכה בראיות מצולמות. שנית, ההגנה טענה כי האופנוע, שהיה מעורב לכאורה בביצוע העבירות, לא יכול היה להיות זה בו נעשה שימוש, שכן הוא לא היה ראוי לכביש. בית המשפט דחה טענה זו, שכן מצבו של האופנוע בעת החיפוש, למעלה מחודש לאחר העבירה האחרונה, לא אמר דבר על מצבו במועד הרלוונטי. זאת ועוד, בחקירתו במשטרה לא טען המערער כי האופנוע אינו ראוי לכביש. בית המשפט מצא כי עדותו של המערער בעניין זה בבית המשפט אינה אמינה. שלישית, טען המערער כי נפגע בתקופת העבירות ולא יכול היה לנהוג. עם זאת, טענותיו בנוגע לפציעה היו סותרות, והוא לא הציג כל ראיה שתתמוך בהן. בית המשפט דחה אפוא קו הגנה זה. רביעית, טען בא כוח המערער כי לא היה צריך להחיל את חזקת הבעלות על עבירת הנהיגה בזמן פסילה. בית המשפט דחה טענה זו, שכן חזקת הבעלות, הקבועה בסעיף 27ב לפקודת התעבורה, חלה על כל עבירת תעבורה. זאת ועוד, עדותו של המערער עצמו אישרה כי הוא זה שנהג באופנוע. לבסוף, טען המערער כי הוא נפגע מכך שהתביעה לא מסרה את לוחית הרישוי, שנאספה כראיה, בשלב מוקדם יותר. בית המשפט מצא כי הגנתו של המערער לא נפגעה בשום צורה, וכי המערער אשם רק בעצמו בכך שלא ביקש זמן נוסף להתכונן. ככלל, בית המשפט לא מצא חריג לכלל של אי התערבות בממצאי המהימנות והעובדות של בית משפט קמא. באשר לעונש, המערער לא פירט טעויות כלשהן, ובית המשפט מצא כי העונשים שהוטלו על ידי בית משפט קמא ראויים, בהתחשב בחומרת העבירות. לפיכך, הערעור נדחה בשני חלקיו.