ע"פ 232/93

תקציר

המשיב, עורך דין ואיש עסקים בתחום הנדל"ן, הואשם בשני סעיפים של גניבה בידי מורשה לפי סעיף 393 לחוק העונשין. האישום הראשון התייחס לכספי פיקדון של לקוח שהמשיב התחייב לבטח את חובו לבנק ללא הסכמת הלקוח. הסעיף השני נגע להפקדת כספי לקוחות שיועדו ללקוח אחר על ידי המשיב בחשבון הבנק שלו, אשר הייתה לו יתרת חובה. בית המשפט המחוזי זיכה את המשיב, והביא את המדינה לערער על ההחלטה. בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע כי זיכויו של בית המשפט המחוזי התבסס על שיקולים בלתי הגיוניים. בית המשפט קבע כי מעשיו של המשיב מהווים גניבה לפי סעיף 383 לחוק העונשין, הכולל נכסים בלתי מוחשיים כמו יתרות חשבון בנק כדברים שניתן לגנוב. יתר על כן, בית המשפט מצא כי המשיב פנה במרמה אל הכספים ולא התכוון לשלול לצמיתות מהבעלים את רכושם, שכן הוא לא פעל בתום לב ולא ציפה באופן סביר להחזיר את הכספים. משכך, ביטל בית המשפט העליון את הזיכוי, הרשיע את המשיב בשני סעיפי הגניבה, והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך מתן גזר הדין.